המאמר סוקר את השורשים התרבותיים והכלכליים שביסוד תופעת ה"טיפים" כפי שהיא באה לידי ביטוי בענף המסעדות בישראל, וכן סוקר את מגמת הפסיקה, שלא נטתה להכיר בתשר המשולם ישירות מהלקוח למלצר כהכנסה מעבודה, אלא לסווגו כהכנסה ממשלח יד. המחברים, במאמרים המנומק והמפורט, מתחו ביקורת על הפרשנות שהיתה מקובלת בפסיקה והציעו לראות בתשר הכנסה של בית העסק, וכתוצאה מכך – כשכר עבודה שמשולם למלצר על ידי מעסיקו:
"התשר, שכאמור לעיל מהוה תקבול של העסק, הוא בגדר "שכר עבודה" מאחר שהעובד זכאי לשמור את התשר לעצמו רק משום שבחוזה העבודה שלו נקבע שהוא רשאי לעשות כן. להמחשה, אילו חייב ההסדר החוזי (בין העובד למעביד) את העובד להעביר את דמי התשר למעביד לא היה בכך כל פסול חוקי, משום שהתשר ניתן במסגרת עבודתו ועקב עבודתו של העובד ועל כן הוא תקבול של העסק.
נדגיש, בעוד שלעניין "הרעת תנאי העבודה" הדגש הוא על הוכחה לתשתית אובייקטיבית, המלמדת על הרעה מוחשית של תנאי העבודה, הרי בנוגע ל"נסיבות אחרות שביחסי עבודה" ראוי ליתן משקל רב יותר לתחושתם הסובייקטיבית של הצדדים ליחסי העבודה – ועד כמה מירקם היחסים ביניהם מאפשר המשך שתוף פעולה ויחסי נאמנות, כנדרש מעובד וממעסיקו, וכן הבהרה מיהו זה שהביא את המצב כפי שהוא (ראה ספרו של ד"ר יצחק לובוצקי, "סיום יחסי עבודה", מהדורת 2007, הוראת לאור, פרק 9, עמ' 16-17).
אנו סבורים כי בנסיבות בהן התפטרה התובעת בשל היתנהגות המעסיק שהיתה מלאת חשדות כלפיה, קרי – ייחוס מעשה גניבה לתובעת, יש לראותן כנסיבות שבהן אין לידרוש מהתובעת להמשיך בעבודתה, המזכות אותה בפיצויי פיטורים (ר' דב"ע לא/3-12 אשר פרקש – רולקס בע"מ, לא פורסם).
...
על רקע האמור, בתיק זה נדרש בית הדין לשוב ולעסוק בשאלת סיווגם של דמי השירות שמשולמים למלצרים על ידי לקוחות בית הקפה (להלן גם: "תשר" /"טיפ").
סוף דבר
לאור כל המפורט לעיל, התוצאה היא כי תביעת התובעת התקבלה באופן חלקי.
התביעה לשכר עבודה ודמי חגים – נדחית.
הנתבעת תשלם לתובעת הוצאות משפט בסך של 3,500 ₪, אשר ישולמו בתוך 30 יום מהיום, שאם לא כן, יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום בפועל.