סיווג החלטה בתביעת פירוק שיתוף: בקשת רשות ערעור

לאחר שעיינתי בהחלטתו של בית המשפט המחוזי בירושלים מיום 27.2.2020 (ת"א 41223-08-14, כבוד השופט מ' בר-עם; להלן: ההחלטה) ובטענות הצדדים לעניין סיווגה, הגעתי לכלל דיעה כי אופן ההשגה על ההחלטה הוא באמצעות הגשת בקשת רשות ערעור.

לא אחת נקבע בפסיקה כי בתביעת פירוק שתוף במקרקעין רק החלטה המורה על סיומן של כל הפעולות הנוגעות לפירוק השתוף תסווג כ"פסק דין סופי" המקים זכות ערעור (ראו: ע"א 613/78 אניס נ' פוירשטיין, פ"ד לד(1) 32 (1979); רע"א 183/89 קמחי נ' קמחי, פ"ד מג(2) 95 (1989); רע"א 6810/97 בן שושן נ' בן שושן, פ"ד נא(5) 375 (1997); ע"א 1409/06 גרינברג נ' טובול, פיסקה 3 (1.8.2006); רע"א 6053/17 מישאל נ' עו"ד אופיר פדר בתפקידו כנאמן על הנכסי החייב, פיסקה 6 (4.12.2017); חמי בן-נון וטל חבקין העירעור האזרחי 125-124 (2012)).

...

בהתאם ל"מבחן הסעד" המפורט לעיל, אני סבורה כי אין בהחלטה כדי להוות "פסק דין חלקי" בין המבקש לבין יתר המשיבים.

נוכח כל האמור לעיל, אני קובעת כי אופן ההשגה על ההחלטה הוא באמצעות הגשת בקשת רשות ערעור.

החלטתי זו תתויק בתיק השופט.

בבית המשפט העליון רע"א 66/23 לפני: כבוד השופטת ד' ברק-ארז המבקשים: 1. ברוך סער 2. ס.ב. ניהול מקרקעין בע"מ נ ג ד המשיבה: תינהב חברה לבניה ופיתוח (1990) בע"מ בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו מיום 23.11.2022 ברע"א 3676-11-22 שניתן על-ידי סגנית הנשיא א' כהן בשם המבקשים: עו"ד פז יצחקי-וינברגר בשם המשיבה: עו"ד איתמר כץ ][]החלטה

בהחלטתו הנזכרת בפתח הדברים דחה בית משפט השלום את טענות המבקשים וקיבל את תביעת המשיבה בקבעו כי פירוק השתוף יבוצע בדרך של מכירת הנכס לכל המרבה במחיר, תוך מינוי כונס נכסים לצורך כך. בהקשר זה נקבע כי היחסים העכורים בין הצדדים מהוים טעם שלא לפרק את השתוף בדרך של רישום בית משותף, משום שאפיק זה יכפה על הצדדים המשך שתוף פעולה וקרוב לוודאי יוביל לכך שיתעוררו ביניהם סכסוכים נוספים.

במקרה דנן, בית משפט השלום לא הכריע עדיין בכלל ההיבטים של פירוק השתוף, ולכן סיווג החלטתו כ"החלטה אחרת" נעשה כדין.

...

לאחר שנתתי דעתי לטיעוני הצדדים הגעתי לכלל מסקנה כי דין בקשת רשות הערעור להידחות.

סוף דבר: בקשת רשות הערעור נדחית.

בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט לעינייני מישפחה במחוז תל-אביב (כב' השופט יהורם שקד, בתמ"ש 58316-11-22), מיום 19.2.23, במסגרתה הורה על פירוק שתוף בבית המגורים המשותף לצדדים (להלן: הנכס).

בפתח הדברים ולאור התהייה שהעלה המבקש בעיניין סיווג החלטת ביהמ"ש קמא כהחלטת ביניים (בס' 26 לבר"ע) - בדרך כלל החלטת בית משפט המורה על פירוק שתוף היא החלטה אחרת, ובילבד שההחלטה גופה לא סיימה את המימוש של פירוק השתוף וסגרה את התיק (ראו רע"א 6810/97 בן שושן נ' בן שושן, פ"ד נא (5) 375 וכן ראו ח.בן נון וט.חבקין, העירעור האזרחי, מהדורה שלישית, בעמ' 124-125 והאסמכתאות המובאות שם).

הפסיקות שבאו לאחר הילכת בר-אל ושיישמו אותה (כדוגמת הפסיקות שאותן הביא ביהמ"ש קמא בס' 9 להחלטתו והפסיקות אותן הביא המבקש בס' 52 לבר"ע), ניתנו במקרים של דירה המשותפת לבני- זוג, וגם הפסיקות שקדמו להילכת בר-אל שבמסגרתן נמצא שלא לבודד תביעה אחת של פירוק שתוף משאר התביעות ( כדוגמת פסיקתו של חברי כב' השופט גייפמן, שנתנה סמוך להקמתו של ביהמ"ש לעינייני מישפחה, בתמ"ש (ת"א) גלילי נ' גלילי , פורסם בנבו, 3.10.1996 ורע"א 1692/97 גולדברג נ' גולדברג (פורסם בנבו, 25.6.1997)).

...

איני מקבל את טענת המבקש לפיה ביהמ"ש קמא שגה משבחן את פירוק השיתוף "באספקלריה של פירוק שיתוף בין אחים ולא בין האם המנוחה שהמבקש נכנס לנעליה ובין האב". הצדדים להליך המתנהל בביהמ"ש קמא הם אחים.

נקבע במסגרתה כי יש "לאפשר לבית המשפט מרווח של גמישות דיונית בבואו להכריע בדבר הדרך הטובה ביותר לפתרון הסכסוך בין המתדיינים בפניו. מכאן המסקנה כי בית המשפט לענייני משפחה יכול, בנסיבות המתאימות, לעכב את ההורה על פירוק השיתוף בדירת המגורים בין בני הזוג אם ברצונו להגיע למצב בו כל עניינם של בני הזוג יוסדר באופן כולל" (פסקה 7 לפס"ד של הנשיא ברק,שם).

סוף דבר לאור כל האמור לעיל, הערעור נדחה.

עניינה של החלטה זו הוא בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט לעינייני מישפחה באשדוד מיום 06.10.2022 ב-תלה"מ 35347-05-20 (להלן: "ההחלטה") במסגרתה ניתנו הוראות אופראטיביות בעיניין היתחשבנות כספית בין הצדדים אגב פירוק השתוף בדירת מגורים שהייתה בלב ההליך בבית המשפט קמא (להלן: "הדירה").

הרקע העובדתי בקליפת אגוז הצדדים הם בני זוג לשעבר אשר ניהלו הליכים מספר בבית המשפט קמא, ובהם גם תביעת המשיבה לפירוק השתוף בדירה במסגרתה עתרה להקדמת מועד הפרוק ביחס למועד שנקבע בהסכם הגירושין בין הצדדים, שאושר וקיבל תוקף של פסק דין בבית הדין הרבני האיזורי ביום 30.05.2006.

דיון והכרעה ראשית ובהסתמך על המבחן שהותווה לכך בפסיקה, שהוא כידוע מבחן מהותי המוכרע עפ"י השאלה האם מדובר בהחלטה הטפלה לנושא שבמחלוקת או שמא מדובר בהחלטה שהיא בבחינת העיקר, ונוגעת לחיוב עצמו (ראו למשל: ע"א 3502/16 גיל הללי נ' כוכבה סיקרסקי, פורסם במאגרים האלקטרוניים; ע"א 2817/91 מימון נ' שאולי, פ"ד מז(1)152), הרי שיש לסווג ההחלטה נושא העירעור כ"החלטה אחרת", הנתונה לערעור ברשות.

...

המשיבה הגישה, על דעת עצמה, תגובה לבקשת רשות הערעור במסגרתה נטען, כי דין הבקשה להידחות על הסף משעסקינן בפסק דין שניתן בהסכמה ומבוסס על חוות דעת של שמאי מקרקעין שמונה כמומחה מטעם בית המשפט; שהצדדים היו מיוצגים בהליך בבית המשפט קמא וחזקה עליהם שהגיעו להסכמות לאחר בחינת מכלול הנתונים; המבקש אינו טוען וממילא לא הוכיח שנפל פגם בהסכמה שניתנה על ידו; המבקש לא השיג על חוות דעת השמאי בשום צורה שהיא; המערער לא נשא בדמי המזונות עבור ילדי הצדדים וצבר חוב גבוה בתיק ההוצאה לפועל, וככל שבשל כך לא נותר בידו סכום גבוה בגין הזכויות בדירה, אין לו להלין אלא על עצמו; המבקש מתעלם מן העובדה שלאורך שנים רבות נשאה המשיבה לבדה בהחזרי המשכנתא החודשיים ובנטל הגידול של ילדיהם המשותפים; טענות המבקש בעניין שוויין הריאלי של הזכויות בדירה אינן מבוססות.

עוד ובנוסף, ושעה שהמבקש לא הצביע על פגם או טעות שנפלו בהחלטת בית משפט קמא, איני מוצאת הצדקה להתערב בה. התוצאה היא, אפוא, שבקשת רשות הערעור נדחית.

לפני בקשת רשות ערעור על החלטת בימ"ש השלום בהרצליה (כב' השופט דוד יצחק) מיום 21.11.23 בת"א 2539-04-08 (להלן: "תיק קמא") לפיה התקבלה בחלקה בקשת התובעת -המבקשת (להלן גם: "מרינה") לחייב את הנתבעת – המשיבה (להלן גם: "הערייה") בתשלום הוצאות ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 3,846,913 ₪ בגין הוצאות ניהול הליך פירוק שתוף במקרקעין.

קבעתי כי יש לסווג את ההחלטה מיום 28.7.21 כ"החלטה אחרת".

(3) לאחר בחינת מכלול השיקולים לעניין שכר הטירחה, לרבות הקף ההליכים והעבודה, משך ההליך, היתנהלות הצדדים, הדיונים שנערכו, מידתיות וסבירות התשלום וכיו"ב, בימ"ש קמא מצא לנכון להעמיד את סכום שכר הטירחה שהעירייה תשיב למרינה בקשר עם הליך פירוק השתוף על סך של 350,000 ₪ מתוך דרישה בסך של 1,264,574 ₪ שנתבע במסגרת הבקשה בצרוף ריבית והצמדה (סך של 173,250 ₪ שכ"ט ששולם לעו"ד יורם חג'בי; וכן סך של 1,091,324 ₪ שכ"ט ששולם למשרד ש. הורביץ עבור 1,145 שעות עבודה).

...

החלטת בימ"ש מבוססת ומפורטת תוך התחשבות במכלול הנסיבות שראוי לקחתם בחשבון בפסיקת ההוצאות ושכ"ט עו"ד. דין הערעור להידחות בהתאם לתקנה 148 (ב) לתקסד"א שכן לא מצאתי כי יש לדחות את הממצאים העובדתיים שנקבעו בפסק הדין, הממצאים שנקבעו בפסק הדין תומכים במסקנה המשפטית ואין בפסק הדין טעות שבחוק.

  אוסיף כי אין בידי לקבל את טענת מרינה בערעור ביחס לפסיקת הוצאות בגין הליך ברע"א 4635/23 הואיל ומעיון בבקשה לפסיקת הוצאות מיום 20.1.22 עולה כי מרינה כלל לא ביקשה הוצאות בגין הליך זה. 13.

לסיכום: לאור האמור לעיל, דין בקשת רשות הערעור להתקבל ודין הערעור להידחות.