העד ניכנס לאחד האוטובוסים שחנו במקום והזיז אותו, בנסיעה לאחור, על מנת לפנות דרך למשאית של הנאשם ואותה עת, תביעה מספר 2, שלום מרום, שעמד בשטח החניון, על מנת להקצות אוטובוסים שיצאו מהמוסך לנהגים הרלוואנטיים, החל בשיחה עם ע"ת 3, תוך שהוא צועד במקביל לאוטובוס הנוסע לאחור וגבו מופנה לעבר המשאית.
כתוצאה מהפגיעה, ניחבל ע"ת 2 חבלות של ממש ונגרם לו שבר בקרסול, שהצריך ניתוח לשם קיבועו בלוחיות פלטינה.
העד המליץ להעמיד את הנאשם לדין, שכן על פי מימצאי שדה הראיה במקום, היה באפשרותו של הנאשם לראות את ע"ת 2, גם במראת התשקיף החזיתית וגם ממראה ימנית וכיוון שהנאשם ניכנס לרחבה בה נמצאים הרבה עובדים, במקביל לכלי רכב שנוסעים, היה עליו לחפש הולכי רגל, בטרם הפניה וכי, להבחין בע"ת 2 טרם הפגיעה.
בהמשך טען הנאשם כי הביט כל הזמן במראות וכאשר התובע הפנה אותו לתשובתו הקודמת, השיב כי אינו יכול להביט מעלה כל הנסיעה, רק בתחילתה וסיים בכך שלא יכול היה למנוע את התאונה, שכן, הולך הרגל היה מוסתר על ידי האוטובוס וכאשר האוטובוס הוזז לאחור והולך הרגל נגלה, הנאשם היה כבר בחצי סיבוב ולא יכול היה לראותו.
...
דיון והכרעה
לאחר שבחנתי ראיות המאשימה, שמעתי עדויות הצדדים וסיכומיהם, לא שוכנעתי כי הנאשם נושא באחריות לגרם תאונת הדרכים המתוארת בכתב האישום וזאת מהטעמים הבאים:
אין מחלוקת בנוגע למסלול הנסיעה של המשאית בה נהג הנאשם, דהיינו, פניה ימינה, לאחר שהאוטובוס שחסם את דרכו הוזז מעט לאחור.
לאור כל האמור לעיל, הנני קובעת כי המאשימה לא עמדה בנטל הנדרש ממנה במשפט פלילי ולא הוכיחה אשמת הנאשם מעבר לכל לספק סביר ולכן אני מזכה את הנאשם, מחמת הספק, מהעבירות המיוחסות לו בכתב האישום.
