סטייה מנתיב לצורך מתן זכות קדימה עקיפה

לטענת התובעת, הנתבעת רצתה להמשיך ישר בנתיבה לכיוון דיזינגוף סנטר ולא להמתין שרכב צד ג' ימשיך בנסיעתו ולכן סטתה לנתיב השמאלי שבו נמצא רכב התובעת ,זאת על מנת לבצע עקיפה.

הנתבעת אף לא הכחישה את העובדה שרכב צד ג' נעצר על מנת לתת זכות קדימה להולכי רגל.

העדויות והראיות: התובעת העידה כך: "לא רציתי להכנס לחניון דיזינגוף, אני לא כתבתי גם כשנתתי הודעה לחברת הביטוח שלי כי רציתי להכנס לחניון... הרכב שרצה לפנות ימינה ברגע שהוא פונה ימינה ניפתח ירוק להולכי רגיל בקינג גורג, אני עמדתי בנתיב השמאלי והיה רכב לידי בצבע לבן שרצה לפנות ימינה אבל יש ירוק להולכי רגל. לכן הרכב הלבן לא המשיך בנסיעה שלו אלא עמד עד שהתפנה לו המעבר חציה של הולכי רגיל. היא לא המתינה עד שיתפנה הנתיב שלה אלא המשיכה בנתיב השמאלי לעקוף את הרכב שעמד. היא ניסתה להכנס לנתיב השמאלי ביני לבין הרכב שאחרי..." (ראה פרוטוקול דיון מיום 25.07.19, עמ' 1, שורות 16-22).

...

אני סבורה כי לא רק שהתובעת לא הרימה את נטל ההוכחה אלא עדותה העלתה מספר קשיים המערערים את גרסתה.

לפיכך, מקובלת עלי גרסת הנתבעת כי ברצון התובעת היה להיכנס לחניון דיזינגוף סנטר הממוקם בצד הימיני -צפוני של הצומת.

סוף דבר לאור האמור לעיל, התביעה נדחית.

על פי חומר חקירה ראשוני, צוין, רכב ה"יונדאי", שנע מכיוון צפון לדרום, בהגיעו סמוך לצומת כאבול, סטה מימין לשמאל, מנתיב נסיעתו, וכתוצאה מכך אופנוע, תוצרת ב.אם.וו., היתנגש עם חזיתו בדופן שמאל של רכב ה"יונדאי".

ממזכר נסוי שדה הראיה, שערך הבוחן פטר קמרש, עולה שמהמקום שהרכב החל את הפניה שמאלה, על פי הצבעת הנהג, מהנתיב הימני, ניתן להבחין באופנוע במראה שמאל למרחק של 65 מטר ואפילו יותר מתחילת הנתיב לפניה שמאלה לכאבול.

האחרונה בגין אי מתן זכות קדימה להולך רגל העומד על המדרכה (משנת 2020), עקיפה מימין (משנת 2018), נהיגה ללא חגורת בטיחות (משנת 2014), שימוש בטלפון (2012), רכב לא תקין ללא מתן הודעת אי שימוש (2011), חציית שטח הפרדה על ידי רכב (2009), עצירה המפריעה לתנועה (2008), ועוד.

...

כך לדבריו: "עמדתי ראיתי רכב היונדאי היה בדיוק בנתיב האמצעי וכנראה ברגע האחרון החליט להיכנס לכאבול ורוכב האופנוע בדיוק עקף אותו שמה, אני לא יודע מה הוא רצה לעשות אני חושב שהוא רצה לברוח מהרכב כך זה נראה לי ואז פגע ברכב בחלק זה התחיל בדלת אחורית שמאלית עד הדלת של הנהג". ובהמשך: "ההתנגשות היה בדיוק בקו שבין נתיב שמאלי לנתיב פניה שמאלה שהיה הרכב כמעט באלכסון שכדי להכנס לכיוון הכפר ואחרי הפגיעה נהג הרכב המשיך ופנה שמאלה ועצר בכניסה לכפר". כשנשאל מאיזה מרחק היה רכב ה"יונדאי" מהצומת, השיב: "אולי 50 מטר היה, בדיוק במקום התאונה אני ראיתי אני לא יודע מדויק את המרחק, אני כשראיתי את התאונה הוא היה בנתיב האמצעי הוא היה במצב של נסיעה איטית בפניה שמאלה". כשנשאל האם היה משהו שהפריע לשדה הראיה של רכב ה"יונדאי", השיב: "לא כביש היה ריק". כשנשאל האם רכב ה"יונדאי" עשה פניה פתאומית, השיב: "אני לא יודע, זה כאילו שבן אדם מתלבט וברגע האחרון החליט להכנס שמאלה". ממסקנות דוח הבוחן עולה שרכב ה"יונדאי" נסע בנתיב הימני מבין שני נתיבים, לאותו כיוון נסיעה, ישר.

לעניין טענות הסנגור, שעל התביעה היה להסתפק בתקופת הפסילה בת 90 יום, לצורך החלטתה בדבר הגשת כתב אישום, הרי שטענה זו נדחית, בנסיבות העניין.

על כן, אני מורה על הארכת פסילת המשיב מלהחזיק ו/או לקבל רישיון נהיגה ב- 60 ימים נוספים.

לדבריו, לאחר שעצרו להחליף פרטים, היא טענה כי עצרה לצורך מתן זכות קדימה לילד שחצה את הכביש, אך בו במקום הוא אמר לה שאין שום ילד באיזור ולכן פגיעתה לא נגרמה בגלל שבלמה, אלא בגלל שפנתה לפניו במהירות ולא הספיקה להכנס לרחוב הצדדי מבלי שיפגע בה. לטענת נהג מגדל, אדם שישב מחוץ לחנות סמוכה היה עד לתאונה.

כאשר נישאל כיצד הייתה יכולה נהגת הפניקס להאיץ באותו קטע כביש שהיה קצר, הסביר כי בשל סוג רכב הפניקס והמנוע בו, אותו הוא מכיר מתוקף היותו בעל מוסך כ- 45 שנים, הדבר אפשרי בהחלט, מה גם שעל מנת לעקוף אותו, הייתה חייבת לנסוע מהר ממנו.

היא סיפקה לכך לפחות שלוש גרסאות שונות: האחת- סטתה לימין מיד לאחר שפנתה שמאלה, כ- 30-40 מטרים לפני הפנייה ימינה (כפי שטענה בעמ' 2 שו' 15 שם); השנייה- סטתה לימין כ- 20-30 מטרים לפני הפנייה ימינה (עמ' 2 שו' 18); השלישית- סטתה לנתיב הימני ממש לפני הפנייה ימינה ולאחר שנסעה בנתיב השמאלי ברצף כ- 30-40 מטרים (עמ' 1 שו' 21-23 ובעמ' 2 שו' 8).

נהגת הפניקס הייתה צריכה לתת לנהג מגדל זכות קדימה בטרם פנתה היא, להאט את נסיעתה בנתיב השמאלי, לאפשר לו לחלוף בנתיב הימני ורק אז לעבור לנתיב הימני ולפנות לרחוב הצדדי.

...

לסיכום, לאור הסתירות בעדות נהגת הפניקס ומהימנות עדות נהג מגדל הנתמכת בעדות בתו, יחד עם מקום מוקדי הנזק ברכבים, אני מעדיפה את גרסת נהג מגדל על פני גרסת נהגת הפניקס.

לאור המתואר לעיל, אני קובעת כי אחריות נהגת הפניקס לתאונה היא בשיעור של 70%, ואילו אחריות נהג מגדל לתאונה היא בשיעור של 30%.

סוף דבר לאור התוצאה אליה הגעתי, אני מורה כדלקמן: התביעה העיקרית- מגדל תשלם לפניקס את הסכומים הבאים: סכום של 2,454 ₪, (30% מהנזק בהתאם לשיעור אחריותו של נהג מגדל), בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד ההוצאה (לפי מועד התשלום הנקוב בנספח "אתור תביעה" מיום 18.2.18 שצורף לכתב התביעה העיקרית), ועד למועד התשלום בפועל.

עובר לתאונה, הנאשם היה במהלך ביצוע ההישתלבות ולפיכך עליו היה לתת זכות קדימה לנוהגים בנתיב אליו התכוון להישתלב, אף להמנע מכל עקיפה בהתקרבו לנתיב זה. קביעת המיתחם העונשי בחנתי הפסיקה אשר הונחה בפניו על ידי שני הצדדים, תוך שלנגד עיניי הסתייגות הסניגור לפיה אין התקדימים המצוטטים ע"י התביעה, דומים לארוע נשוא הדיון הנוכחי.

ביהמ"ש העליון סמך ידיו על תוצאה זו. בענייננו, סטייתו של הנאשם לנתיב הנסיעה הייתה יזומה ובוצעה במהלך הישתלבות ולפיכך ארוע זה חמור משמעותית יותר מעניין גוייחמן הנ"ל. באשר הנאשם המבצע תימרון הישתלבות חייב לתת זכות קדימה לנהגים הנמצאים בנתיב וחייב לצפות מציאותם בנתיב אליו מנסה להישתלב.

...

לכך אף יש להוסיף האמור בס"ק 4: "(4) נטילת האחריות של הנאשם על מעשיו, וחזרתו למוטב או מאמציו לחזור למוטב" בשים לב למתחם העונש שהוצג לעיל ולאחר ששקלתי את חומרת העבירה, את מתחם הענישה הנהוג, את נסיבותיו האישיות של הנאשם כפי שהוצגו בפני הן בתסקיר והן בחוו"ד מטעם "התחלה חדשה", את וותק נהיגתו ועברו התעבורתי, את העובדה שבחר לקחת אחריות ולהודות באשמה, הגעתי לכלל מסקנה כי יש מקום לחרוג לקולא ממתחם הענישה ולהעמיד את העונש הראוי לנאשם על 9 חודשי מאסר בפועל לריצוי בדרך של עבודות שירות.

לעיתים מצאנו כי אף ערכאת הערעור ראתה לנכון להתערב ולהחמיר ברכיב הפיצוי אשר נקבע בבית משפט קמא.

המזכירות תודיע החלטתי לצדדים ניתנה היום, י' אב תשפ"ב, 07 אוגוסט 2022, בהעדר הצדדים.

התובעת סטתה לנתיב הנתבע שמשמאלה, תוך אי מתן זכות קדימה, עקפה את המשאית מימין ופגע עם רכבה בצידו הקידמי הימני.

לדיון ההמשך לא התייצבה התובעת ולפיכך ניתן פסק דין אשר דוחה את תביעתה.

...

לאחר ששמעתי את עדויות הצדדים והתרשמתי מהם באופן ישיר ועיינתי במסמכים שצורפו לכתבי הטענות מצאתי לדחות את התביעה, באשר לא עלה בידי התובעת להוכיח תביעתה במידה הנדרשת.

בסופו של יום, בהתאם לכלל "המוציא מחברו עליו הראיה", מצאתי כי לא עלה בידי התובעת להוכיח את תביעתה והיא נדחית.

סוף דבר הגעתי לכלל מסקנה כי דין התביעה להדחות.