סטייה מנתיב הנסיעה ופגיעה בצד רכב אחר

התובעת טוענת כי בזמן הנסיעה בנתיבה כדין, לפתע הרגישה שרכב אחר הנמצא מימינה סוטה שמאלה בפתאומיות ומתנגש בצד ימין של רכבה וכתוצאה מהסטייה וההתנגשות, רכבה נהדף שמאלה, פגע בחומת ההפרדה (חומת בטון).

...

דיון והכרעה לאחר ששקלתי בטענות שני הצדדים, עיינתי בחומר שהוגש בתיק ואחר שהוצג במעמד הדיון וכן לאחר שהצדדים הדגימו את האופן שבו אירעה התאונה אני מחליט לקבל את התביעה.

לסיכום סיכומו של דבר, התובעת הוכיחה תביעתה באופן שהוכח כי רכב הנתבע סטה לכיוון נסיעת רכב התובעת ועל כן אני קובע כי האחריות המלאה לאירוע התאונה מוטלת על הנתבע שנהג ברכב.

לפיכך, אני מחייב את הנתבעים, ביחד ולחוד, באמצעות הנתבעת 2, לשלם לתובעת נזקיה בהתאם לדוח השמאי בסכום של 20,085 ₪, בצירוף שכר טרחת שמאי בסכום של 1,800 ₪, האגרה ששולמה בתיק והוצאות משפט בסכום כולל של 2,000 ₪.

הנתבעים, בכתב הגנתם, טוענים כי האחריות לקרות התאונה רובצת לפתחו של התובע אשר עקף עם רכבו את רכב הנתבעים משמאלו, במטרה להכנס לחניון שמצד ימין, לא שם לבו לרכב הנתבעים שנסע מימינו וסטה לנתיב נסיעת רכב הנתבעים, פגע בו וגרם ברשלנותו לתאונה.

אני נותן אמון בגירסתו של התובע, לפיה רכב הנתבעים היה בעצירה לצד רכב אחר המכונה "חניה כפולה" בעת שהוא בחר לצאת לעקיפה כדי להכנס לאחר מכן לחניון מצד ימין של הדרך (עמ' 1, שורות 22-20 לפרוטוקול).

...

דיון והכרעה על יסוד כל החומר המונח לפניי, תוך שאני לוקח בחשבון את טענותיהם ההדדיות של הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי דין התביעה להתקבל חלקית כך שהנתבע 1 יישא באחריות לקרות התאונה בשיעור של 85% ואילו התובע יישא באחריות לקרות התאונה בשיעור של 15%, וזאת בהפחתת ראש הנזק "עגמת נפש, בזבוז זמן, טרחה והוצאות נסיעה", מהנימוקים המפורטים להלן, באופן תמציתי בהתאם לתקנה 15(ב) לתקנות שיפוט בתביעות קטנות (סדרי דין), תשל"ז-1976: לאחר שבחנתי את עדויות הצדדים והתרשמתי מהן באופן בלתי אמצעי, אני קובע כי עדותו של התובע הנה מסתברת יותר מאשר עדותו של הנתבע 1.

אני סבור כי טרם התקדמותו של הנתבע 1 בנסיעה, זאת לאחר שעצר כדי שחברו יצאו מהרכב, הוא לא בחן את הכביש, לא נתן דעתו לרכב התובע ולא נתן דעתו למתרחש משמאלו ומאחוריו.

מכל האמור לעיל, ברורה אחריותו של הנתבע 1 לקרות התאונה.

לטענת נהג רכב ההונדה – רכב הפולקסוואגן אשר נסע בנתיב הנגדי – סטה מנתיב נסיעתו, פגע ברכב ההונדה והדף אותו לעבר רכב הטויוטה.

אוטובוס נסע בנתיב הנסיעה הנגדי, ולאחר שזה עבר - לפתע רכב הפולקסוואגן הגיח, ביצע פניית פרסה לעבר נתיב הנסיעה של העד, פגע ברכבו של העד בצידו השמאלי קדמי והדף אותו לעבר כל רכב חונים.

רכב הפולקסוואגן נפגע מלפנים בצד ימין, והרכב האחר – נפגע בצידו השמאלי.

...

מקובלת עלי טענת שומרה, כי מרגע שבוטל פסק הדין שניתן בבית המשפט לתביעות קטנות בתביעת הנתבע 1 נגד נהג רכב ההונדה (מר יהושע פוקס), הרי שמתייתר הצורך בהכרעה בטענת הנתבעים 1 ו- 3 בדבר קיומו של השתק פלוגתא.

תאד"מ 20137-08-20: התביעה נגד הנתבעת 1, זיין אל דהאמשה, ונגד הנתבעת 2 (שומרה חברה לביטוח) – נדחית.

אני מחייב את הנתבע 3 לשלם לתובעת (איילון חברה לביטוח בע"מ) פיצוי בסך 12,160 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת כתב התביעה המתוקן (2.3.2022) ועד התשלום המלא בפועל.

עוד אני מחייב את הנתבע 3 לשלם לתובעת הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד (ומע"מ) בסכום כולל של 3,500 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל.

המשיבה בכתב הגנתה תארה את התאונה כך בסעיף 6.2: ".. עת נסע רכב הנתבעת במעגל תנועה בנתיבו כדין, או אז, לפתע הגיח רכב התובעת מצדו הימני של רכב הנתבעת בחוסר זהירות ו/או ללא שימת לב ו/או בנגוד לתקנות, סטה מנתיבו אל עבר נתיב נסיעת רכב הנתבעת, פגע ברכב הנתבעת, גרם לרכב הנתבעת לנזקים ולהתרחשות התאונה (להלן: "התאונה")".

המערערת טוענת בערעורה כי פסק הדין מנוגד לתקנות התעבורה תשכ"א – 1961 (להלן: "תקנות התעבורה") האוסרות על מעבר נתיב לפי תקנה 42 (פניה ימינה) וכן תקנה 40 ("סטיה מנתיב") הקובעת: "נהג רכב המתכוון לפנות ימינה, לא יפנה אלא כשהוא נמצא עד כמה שאפשר סמוך לשפה הימנית של הכביש ואין מצידו הימני רכב אחר בתנועה, ויפנה ימינה פניה חדה, זולת אם סומן אחרת על הכביש". נטען כי החיצים המסומנים בכביש מכוונים את הנהגים בכניסה לכיכר אך לא מסמנים את כווני היציאה מהכיכר ולכן טעה בית משפט קמא כאשר קבע כי החיצים מסמנים את כווני היציאה.

...

לאחר עיון בטענות הצדדים הגעתי למסקנה ולפיה דין הערעור להידחות מהנימוקים כדלקמן: א) המקרה שלפנינו הוא אכן יוצא דופן, כפי שנקבע בפסק דינו של בית משפט קמא.

ב) אלא שבמקרה דנן, מתקיימת הסיפא של תקנה 40 לתקנות התעבורה ואכן "סומן אחרת על הכביש". אינני מבינה לאשורו את הרציונל מאחורי אותו סימון בכניסה למעגל התנועה הספציפי אך הסימון קיים ומקובלת עלי טענת ב"כ המשיבה ולפיה סימון זה רלוונטי גם ליציאה מהכיכר – מעגל התנועה ולא רק לכניסה לכיכר – מעגל התנועה.

בנוגע לחלוקת אחריות בין נהגים לא מצאתי כי זהו המקרה החריג שבו תתערב ערכאת ערעור בעניין זה המסור לשיקול דעתה של הערכאה הדיונית ראה לעניין זה: ע"א 878/06 טרויהפט נ' עטיה (4/1/09) בסעיף 84, רע"א 111/15 אגד אגודה שיתופית לתחבורה בע"מ נ' מנורה חברה לביטוח בע"מ(20.4.15) לסיכום: א) לאור האמור לעיל, נדחה הערעור.

שכן, וכאמור, כיצד הבחין ברכב הנתבעת 2 מתקרב "במהירות לא סבירה", כלשונו, לרכב התובע ולכן זה גרם לו לברוח לשוליים דוקא (ומדוע לא לנתיב השמאלי שהיה פנוי יחסית ואות לכך שרכב הנתבעת הועף לנתיב השני מצד שמאל ולא פגע ברכב אחר) ומדוע שלא ינסה לעקוף משמאל אלא מהשוליים כדי לכאורה לא לפגוע ברכב הנתבעת ואם רכב הנתבעת פגע ברכב התובע הרי היה נעצר חזית קדמית מול חזית אחורית ומדוע לאחר מכן יסטה ימינה לשוליים ויועף לאחר פגיעה מאחור על ידי הנתבע 3 – לצד שמאל? מכל מקום, לו היה סוטה רכב נתבעת 2 למשל שמאלה כדי לחמוק מהתאונה נוכח הבחנה במהירותו, כן ניתן היה לראות בו גורם זר מיתערב ואז השאלה היא שאלה של גובה שיעור האחריות, כמו גם בשים לב לשמירת המרחק בין רכב הנתבעת לבין רכב התובע (שלא נידרש אם שתיהן בעצירה מוחלטת אלא רק אם הרכבים בנסיעה), וכן גם יכול וסטייה כתוצאה מבהלה היא לא נכונה מקום בו הבהלה היא יותר סובייקטיבית או יכול שהיא נהגה שלא כדבעי ואז הצטרפות הדברים עת ראתה את רכבו וחששה מתאונה גרמה לו לסטות מבהלה שמאלה.

...

ואולם, אני סבורה כי הנתבעת 2 פגעה בכל מקרה ברכב התובע ואילו רכב הנתבע 3 פגע והחמיר את הפגיעה ברכב התובע.

אין ספק שהתנהגותו בדרך הייתה חמורה יותר משל הנתבעת 2 אולם בסופו של דבר המבחן הוא מבחן הפגיעה ברכב התובע והחמרת המצב, כשבידו של הנתבע 3 הייתה היכולת למנוע את התאונה הנוספת בנקל.

על כן, הנתבעים ישלמו ביחד ולחוד סך של 16636 ₪ וכן הוצאות משפט בסך של 450 ₪.