העד תיאר את החלל העצום שנוצר בחייהם בעקבות הרצחו של המנוח ואת מורת רוחו מהסדר הטיעון.
זאת אנו עושים גם בהסתמך על ההלכה המנחה הנוגעת להסדרי טיעון כאמור בע"פ 1958/98 פלוני נ' מדינת ישראל [פסקה 18 לפסק דינה של כב' הש' בייניש] (פורסם בנבו, 25.12.02), אשר לצד העמידה על החשיבות הרבה בכיבודם קבעה:
" משאמרנו כל שניתן לומר בשבחו של הסדר הטיעון המהוה שיקול מרכזי בגזירת-הדין, נוסיף ונאמר כי כל יתרונותיו אינם חזות הכל ומצויים הם על כף אחת של המאזניים. על הכף האחרת מצויים המקרים אשר בהם האנטרס הצבורי יחייב עמידה איתנה של התביעה, ללא קיצורי דרך וללא הקלות. אם באלה תערוך התביעה הסדר טיעון, תעמוד היא לביקורתו של בית-המשפט, ויהיה בכך נימוק לדחיית הסדר הטיעון לעונש. [...] ככלל, בית-המשפט יראה לקיים את הסדר הטיעון, בשל הטעמים הקשורים בחשיבותם ובמעמדם של הסדרי הטיעון. עם זאת, תמיד חייב בית-המשפט עצמו לשקול את השיקולים הראויים לעונש, שכן תפקידו ואחריותו אינם מאפשרים לו להסתתר מאחורי גבה של התביעה. במסגרת בחינתו של העונש המוצע, ייתן בית-המשפט דעתו לכל שקולי הענישה הרלוואנטיים, ויבחן אם מקיים העונש המוצע את האיזון הדרוש ביניהם. לשם כך, יבחן בית-המשפט את העונש ההולם בנסיבות העניין, וישקיף עליו גם באספקלריה שהעמידה לרשותו התביעה בהסדר הטיעון שערכה. בבחינת הסדר הטיעון, נקודת המוצא היא מידת העונש המוצע בשים לב לסוג העבירה, לחומרתה ולנסיבות ביצועה..." .
ברם, מקום שבו השתת העונש נעשית תוך סטייה מההסדר, תקופת הפסילה תהא מתונה יותר.
...
בדומה, לא מצאנו להתייחס לתיאור העובדתי של הנאשם כמפורט בתסקיר, בנוגע להתרחשות האלימה שקדמה להחלטתו לנסות ולרצוח את המנוח ככל שהוא מצוי בסתירה לכתב האישום המתוקן או מוסיף עליו.
בדומה ראה דנ"פ 1187/03 מדינת ישראל נ' פרץ [פסקה 2 לחוות דעתו של כב' המשנה לנשיא הש' חשין, כתוארו אז] (פורסם בנבו, 31.3.2005):
"ואולם זאת נזכור ונשמור, שבסוף-כל-הסופות בית-המשפט הוא המכריע לשבט או לחסד, ובמקום שהדין הוא לשבט – הוא הגוזר עונש. הסמכות והכוח לענישה – ובהם עיקר – הם בידי בית-המשפט; האחריות לענישה על כתפי בית-המשפט מונחת היא, ומילתו של בית-המשפט היא המילה האחרונה והקובעת. נדע מכאן כי עמדתה של התביעה באשר לגזירת העונש, חשובה ככל שתהא, אין היא אלא אחד המרכיבים בשיקול-דעתו של בית-המשפט – מרכיב חשוב, מרכיב מרכזי, ללא כל ספק – ואולם כנגדו ובצדיו יתייצבו במקרים המתאימים שיקולים כבדי-משקל העשויים למעט ממשקלו."
יוער כי לו רכיב עונשי זה מלכתחילה היה מונח לפתחינו כחלק מההסדר, או אז היה לטעמנו מקום לפסול את הנאשם מלהחזיק רישיון למשך שנים רבות.
יפים לעניין זה דברי בית המשפט העליון ברע"פ 5655/13 טל עמרם נ' מדינת ישראל (פסקה ה לפסק דינו של כב' הש' הנדל) (פורסם בנבו, 20.11.14)
"על כל אלה יש להוסיף כי בפני המבקש לא ניצבות שתי דרכים בלבד – דרך השיקום והחזרה לחיים נורמטיביים ודרך המאסר והפשע. דרך נוספת, שהיא דרך המלך בנסיבות מצערות כגון אלה שלפנינו, היא הדרך של המשך שיקומו תוך ריצוי מאסרו, באמצעות התוכניות הטיפוליות השונות המוצעות בבית הסוהר. מתסקיר שירות המבחן עולה כי המבקש החל להבין את הפסול שבמעשיו ומבקש לתקן את דרכיו, ויש לקוות כי דרך שלישית זו – היא הדרך הישרה שיבור לו המבקש. בכל מקרה, על המבקש להבין שלמעשים פליליים יש השלכות, ושהעונש שנגזר עליו מידתי והולם".
סוף דבר, מכל המקובץ לעיל, אנו גוזרים על הנאשם את העונשים הבאים:
11 שנים מאסר בפועל בניכוי ימי מעצרו.
