בפנינו תביעה שהגישה התובעת, כנגד עובׁדה לשעבר, לאחר שהפר את הסכם ההעסקה שלו, הסכם לתקופה קצובה, בסיימו לאלתר עבודתו באוגנדה, לאחר פחות מחודשיים ומשעבר לעבוד אצל לקוח של התובעת, תוך שבמהלך עבודתו, תחת לקדם את ענייניה – עסק בקידום אינטרסים זרים ומנוגדים לשלה.
מנגד, 3 ימים קודם (8.8.10), פרט את סטטוס הנושאים שבטיפולו ואף ביקש כי התובעת תזמין עבורו כרטיס טיסה לישראל ל- 20.8.10.
[להתייחס לטענה בפרוטוקול בכתב יד עמ2]
ביום 6.9.11 נתקבלה בקשת הנתבע לחיוב התובעת, "חברת קש הרשומה בקפריסין" בהפקדת ערובה בסך 10,000 ₪ (בבקשה נתבקשה הפקדה בסך 150,000 ₪).
בתצהיריה טוענת התובעת כי הנתבע הודיע לקוך על הפסקה מיידית של עבודתו בנתבעת וכי פרסול הודיעו מיידית שהפסקה מיידית זו לא מקובלת על התובעת ופוגעת בה.
ראוי לציין כי בתצהירו, לאחר שמנה את כשלי התובעת, טוען הנתבע "הייתי זכאי לסיים את ההסכם לאור ההפרות..." של התובעת – הנתבע מתייחס לסעיפים בתצהירי התובעת, אך הגם שעושה הוא כן ארוכות (כמחצית מתצהירו) – אין היתייחסות (ודאי לא הכחשה) לנטען בסעיפים 31-36 לתצהיר פרסול (!).
...
ונבהיר – חוסר תום לבו של הנתבע בו שוכנענו וחוסר נאמנותו כעובד, ודאי בנסיבות – היה ראוי כי יובילו לחיובו במלוא הסכום הנטען כפיצוי מוסכם, אלא, משלתובעת אחריות באי דאגה לכך כי נחתם ההסכם עם התובע, מצאנו לקבוע כאמור (ובאי הצגת ראיות שניתן היה להציגן, להצגת טיוטא להסכם כאמור).
בסכומים דלעיל שנקבעו יש כדי שפוי התובעת לנזקיה, בהם שוכנענו, שבאחריות הנתבע.
הנה כי כן – נדחית התביעה שכנגד על כל תתי סעיפיה, משלא הוכחה כלל בפנינו.
