סחר בבני אדם לעיסוק בזנות, אינוס ומעשה סדום

לא ניתן לדעת מה נעשה עם הכספים שהועברו לו על ידי הנושים; האם אכן השקיע את אותם כספים או נטל אותם לצרכיו האישיים ומדוע לא פתח חשבונות בנפרד על מנת שניתן יהיה לעקוב; עוד טוען המנהל המיוחד, כי יש לדחות את טענת החייב לפיה, "כל הכסף ירד לטמיון", שכן, טענה זו אינה סבירה.

בעיניין זה ראוי להפנות לעניין שיכמן, שם בית משפט העליון קבע כי יש להכריז על חייב, אשר הורשע בעבירות של סחר בבני אדם לשם עיסוק בזנות, כפושט רגל, הגם שדובר בעבירות שנמצאות במדרג הפלילי הגבוה.

...

לאור האמור טוען החייב, כי דין הטענות לפיהן הוא הבריח נכסים, להידחות.

יוצא אפוא, כי חובת תום הלב בהליך פשיטת הרגל, היא אבן היסוד העומדת בבסיס ההליך.

מכל המקובץ, יש לדחות את בקשת הביטול ולהכריז על החייב כפושט רגל.

בית המשפט העליון חזר לא אחת על חומרת מעשיהם של הסרסורים למעשי זנות ועל חלקם בשרשרת של "תעשיית הזנות". כך, למשל, ב-ע"פ 10545/04 מדינת ישראל נ' אלדנקו, בעמ' 40-39 (6.2.2006) (להלן: "עניין אלדנקו") הוטעם כי: "'תעשיית הזנות' מורכבת, כאמור, חוליות חוליות; אלולא שתוף פעולה מצד חוליות אנושיות אחרות, הסרסורים והמביאים לידי עיסוק בזנות, לא היה הסחר בבני אדם הופך לפעילות עבריינית כדאית במובן הכלכלי. הסרסורים המביאים לידי עיסוק בזנות הם הדרגים האחראיים למיסודה של תעשיית זנות המפיקה רווחים גדולים על גבן של קורבנות הסחר" [ראו והשוו גם: ע"פ 1884/05 חיגר נ' מדינת ישראל (12.12.2005) (להלן: "עניין חיגר")].

תפ"ח (ת"א) 1182/03 מדינת ישראל נ' פלונית (7.4.2005), שבו הושתו על הנאשמת 9 חודשי מאסר בפועל, בגין סרסרות לזנות ובגין החזקה וניהול מקום לשם זנות, תוך שהוטעם כי "... מדובר ברף ענישה נמוך, שהוכתב לנו למעשה על-ידי הסדרי טיעון שנעשו עם הנאשמים האחרים בתיק זה". כמו כן, הפניתה המאשימה, בין היתר, לפסקי דין אחדים של בתי משפט השלום: ל-ת"פ (נתניה) 3039/00 מדינת ישראל נ' כנפו (1.3.2001), שבו הוטלו 18 חודשי מאסר בפועל, בגין עבירה של סרסרות למעשה זנות; ל-ת"פ (ת"א) 7814-09-11 מדינת ישראל נ' מזור (19.11.2013), שבו הושתו 22 חודשי מאסר בפועל, בגין עבירות של סרסרות לזנות ושל הבאת אדם לעיסוק בזנות; ול-ת"פ (ב"ש) 33781-12-14 מדינת ישראל נ' קרב (22.10.2015), שבו הוטלו 4 חודשי מאסר לריצוי בעבודות שירות בגין סיוע לסרסרות למעשה זנות.

...

בנסיבות הכוללות של המקרה דנא, הגעתי למסקנה כי מן הראוי שהעונש המתאים שיש להשית על הנאשם יהא בחלק התחתון של מתחמי העונש ההולם שנקבעו לעיל, אך לא ברף התחתון שלהם.

סוף דבר סוף דבר, החלטתי להטיל על הנאשם את העונשים הכוללים הבאים: 10 חודשי מאסר בפועל, בניכוי התקופה שבה היה עצור – מיום 5.2.18 עד ליום 9.3.18; 10 חודשי מאסר על תנאי למשך שלוש שנים מיום שחרורו מהמאסר והתנאי הוא שלא יעבור עבירה מסוג פשע לפי סימן י' לפרק ח' לחוק העונשין; 6 חודשי מאסר על תנאי למשך שלוש שנים מיום שחרורו מהמאסר והתנאי הוא שלא יעבור עבירה מסוג עוון לפי סימן י' לפרק ח' לחוק העונשין; 4 חודשי מאסר על תנאי למשך שנתיים מיום שחרורו מהמאסר והתנאי הוא שלא יעבור עבירה לפי סעיף 220 לפקודת מס הכנסה; קנס בסך 10,000 ₪, שישולם תוך 90 יום מהיום, או 45 ימי מאסר תמורתו.

כמו כן, אני מחייב את הנאשם בתשלום פיצוי למתלוננת י.י. בסך 4,000 ₪, שישולם תוך 60 יום מהיום.

ההכרעה ראשית, אציין כי לטעמי, הגם שניתן לשקול ביטול ההליך מקום בו מתברר כי החוב נוצר שלא בתום לב, עדיין ראוי כי ייעשה כן בשלבים הראשוניים של ההליך.

בע"א 3083/13 פלונית נ' שיכמן (11.1.2015) נישאלה השאלה האם יש ביצירת החוב על רקע עבירות פליליות [שם היה מדובר בעבירות של סחר בבני אדם לשם עיסוק בזנות, הלנה והעסקה שלא כדין, סרסרות ועושק] כדי להשליך על כל ההליך.

...

המסקנה היא כי בשים לב לחלק המשמעותי של החובות שנוצרו בחוסר תום לב ובאי חוקיות משמעותית, ובהעדר תועלת ליתר הנושים, נכון יותר יהיה לבטל את ההליך.

סוף דבר – ביטול ההליך לא ראוי ולא מוצדק לדון בביטול הענקה או לפרק שיתוף זכויות בנכס כדי לממש את חלקו של החייב לטובת הליך פשיטת הרגל.

נוכח האמור, ובהעדר תועלת לנושים ואף נוכח שאין זה ראוי לפטור את החייב מחובותיו, אני מורה על ביטול ההליכים בתיק, וניתנות ההוראות כדלקמן: צו כינוס הנכסים ועיכוב ההליכים שניתנו להגנת החייב, בטלים; צו עיכוב היציאה מן הארץ נגד החייב יבוטל בתוך 90 יום, וזאת על-מנת לאפשר לנושים לפעול להשגת צו כאמור בהליכים הפרטניים; ישולם לנאמן שכר לפי תקנה 8 בתקנות החברות (כללים בדבר מינוי כונסי נכסים ומפרקים ושכרם), התשמ"א – 1981, אך לא פחות מכתב המינוי, והוצאות גלובליות כפי כתב המינוי.

לעניין זה בהחלט אין להיתעלם מהעבר של התובעת שנכנסה לישראל פעם אחת תוך הצגת מצג כוזב , יצאה את הארץ וחזרה לישראל , והועסקה בזנות כקורבן סחר בבני אדם.

אין בפניי ראיה לכך שהייתה מניעה מהתובעת לעסוק בכל עיסוק שהוא בעת שהותה בחו"ל ולהיתפרנס עד למועד בו נכנסה לישראל.

אשר לפרק הזמן שחלף בין המועד שבו היתקבל הערר במשרד הפנים ביום 7.12.2011 לבין המועד שבו אושרה לתובעת אשרת העבודה ביום 8.11.2012, אני מקבלת את טענת התובעים כי העיכוב במתן אשרת העבודה בשל העובדה שלא ניתנה החלטה בערר שהוגש בפרק זמן סביר מהוה חריגה מההתנהגות הסבירה של רשות ציבורית ביישום הנוהל של משרד הפנים שכן על דרך הכלל נידרש משרד הפנים להעניק לבן הזוג הזר השוהה בישראל אשרת עבודה, היתנהגות העולה כדי התרשלות בעיקר נוכח העובדה כי הליך הטיפול בבקשה שהגישו התובעים נדון בבית המשפט לעניינים מינהליים וכבר נמצא לגבי הפעולות המקדמיות שביצע משרד הפנים טרם מתן אישור לכניסת התובעת לישראל כי הן פעולות שנעשו תוך חריגה מהנורמה המנהלית הסבירה.

...

אם ניישם את קביעות השופטים בעניין גליק על ההליך שבפניי ניתן לקבוע כי מאחר שבמועד הגשת התביעה הנזיקית היה מדובר במעשה עשוי ובנזק שהתגבש שכן התביעה הוגשה בשנת 2014 והסעד בשל אובדן הכנסה התבקש עבור השנים 2010-2012 ו, אין למנוע את בירור התביעה הנזיקית למרות שהתובעים לא פעלו בדרך של תקיפה ההחלטה במסגרת הליכים מנהליים, אלא שאני סבורה כי יש להחיל בנסיבות העניין את דוקטרינות חובת הקטנת הנזק והאשם התורם בנוגע לטענות התובעים לפיצוי בשל אובדן הכנסת התובעת עד למועד בו ניתנה לה אשרת עבודה.

אשר לפרק הזמן שחלף בין המועד שבו התקבל הערר במשרד הפנים ביום 7.12.2011 לבין המועד שבו אושרה לתובעת אשרת העבודה ביום 8.11.2012, אני מקבלת את טענת התובעים כי העיכוב במתן אשרת העבודה בשל העובדה שלא ניתנה החלטה בערר שהוגש בפרק זמן סביר מהווה חריגה מההתנהגות הסבירה של רשות ציבורית ביישום הנוהל של משרד הפנים שכן על דרך הכלל נדרש משרד הפנים להעניק לבן הזוג הזר השוהה בישראל אשרת עבודה, התנהגות העולה כדי התרשלות בעיקר נוכח העובדה כי הליך הטיפול בבקשה שהגישו התובעים נדון בבית המשפט לעניינים מנהליים וכבר נמצא לגבי הפעולות המקדמיות שביצע משרד הפנים טרם מתן אישור לכניסת התובעת לישראל כי הן פעולות שנעשו תוך חריגה מהנורמה המנהלית הסבירה.

עם זאת איני סבורה כי הנזק שנגרם לתובעת משתרע על פני כל התקופה שממועד הגשת הערר ועד למועד אישור אשרת העבודה שכן הערר שהתקבל ביום 7.12.2011, שכן מתקופה זו יש לגרוע את פרק הזמן הסביר שנדרש למשרד הפנים לצורך הדיון בערר שהוגש עד למתן ההחלטה, כך שמצד אחד ניתן לקבוע כי פרק זמן של 11 חודשים אינו סביר בנסיבות העניין וזאת בהיעדר נימוק למעט הטענה בדבר עומס עבודה המוטל על עובדי משרד הפנים ומצד שני גם אין למנות את התקופה החל מהיום שבו הוגש הערר שכן כבכל הליך מעין שיפוטי נדרשת הרשות הציבורית לפרק זמן מסוים לצורך בחינת הבקשה וגיבוש ההחלטה בה. על פי הנוהל של משרד הפנים בסעיף ב(4) אשרת עבודה ניתנה לתקופה של עד 6 חודשים שבמהלכן נמשך תהליך הבדיקה וזו אכן התקופה שאושרה לתובעת בהחלטה שניתנה על ידי משרד הפנים ביום 8.11.2012 .לכן, בנסיבות העניין אני סבורה כי הפיצוי הראוי בהיעדר ראיה אחרת למשך הזמן הסביר שנדרש היה למשרד הפנים להכריע בערר, הוא חיוב משרד הפנים באובדן ההכנסה שנגרם לתובעת לתקופה של 6 חודשים ,זאת ככל שהיה נבחן הערר שהגישה התובעת תוך זמן סביר וכתוצאה מכך הייתה זכאית התובעת לאשרת עבודה בישראל.

בין השאר מפנה המערער לפסיקת בית המשפט העליון בע"א 3083/13 פלונית נ' שיכמן (11.1.2015) (להלן: "עניין שיכמן"), שם דובר בחייב שהורשע בעבירות של סחר בבני אדם לשם עיסוק בזנות ונקבע כי החוב בגין ההליך הפלילי יוחרג חלף ביטול ההליך.

נוכח מצבו הכלכלי של המערער אשר מיוצג על ידי הסיוע המשפטי, איני רואה להכביד עוד עליו ולפיכך איני עושה צו להוצאות.

...

לאחר שעיינתי בנימוקי הצדדים ומתוקף סמכותי לפי תקנה 138(א)(5) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשע"ט-2018, ראיתי להכריע בערעור על יסוד החומר בכתב שלפני.

הלכה פסוקה היא כי: "לא בנקל תתערב ערכאת הערעור בהחלטותיו של בית משפט של חדלות פירעון, זאת לנוכח מומחיותו הייחודית בתחומו; היכרותו העמוקה עם הנפשות הפועלות ועם ההליכים שהתקיימו ויכולתו להתרשם מהצדדים באופן בלתי אמצעי. ערכאת הערעור תתערב בשיקול הדעת הניתן לבית המשפט של חדלות פירעון רק במקרים חריגים בהם נפל פגם מהותי בהחלטתו". ראו: החלטת כב' השופטת רונן רע"א 8393/22 מרגי נ' עו"ד אביחי ורדי, פסקה 17 (17.1.2023) ואת ההפניות שם. בענייננו, אני סבורה כי הכרעת בית משפט בדבר ביטול ההליך היא הולמת את הנסיבות ומצויה בתוך דלת אמות שיקול דעתו בהיותו ערכאה דיונית בעלת שיקול דעת רחב.

סיכום: מן המקובץ, אני קובעת כי אין מקום להתערב בפסק דינו של בית משפט קמא.

הערעור נדחה בזה.