באחת הפגישות ביניהם פנתה הנאשמת אל המתלונן, בתואנת שוא כי אשה מסוימת שעימה הייתה לו בעבר מערכת יחסים, שני שמה, מתכוונת להתלונן נגדו על תקיפה מינית, וכי אם לא יעביר לאותה אשה באמצעותה סכום של 10,000 ₪, יפגע בו עבריין מסוים ממכריה של אותה אשה.
לאחר גביית האמרה, בשעה 17:20, נערך עימות בין המתלונן ובין הנאשמת, ובו חזר המתלונן על טענתו כי מסר לנאשמת כסף רב – 200,000 ₪ ב-4 פעימות, ועשה זאת מפני שפחד מאיומים שלה כי עבריינים יפגעו בו.
בהמשך העימות, עומתה הנאשמת עם טענותיו של המתלונן וטענה כי הכול שקר וכי לא קבלה ממנו מאומה.
דיון והכרעה
בתום שמיעת ההוכחות ניצבות לפנינו זו מול זו שתי גרסאות: מן הצד האחד גירסתו של המתלונן, כי הנאשמת סחטה ממנו באיומים סכום של 200,000 ₪, שהועבר אליה ב-4 פעימות שונות, לאחר שהיא איימה עליו כי ייפגע ע"י עבריינם אם לא יעביר את הכסף, ומן הצד האחר גירסתה של הנאשמת אשר הכחישה בתוקף את טענותיו של המתלונן, וטענה כי קבלה ממנו רק סכום של אלפי שקלים בודדים, כהלוואה לצורך טפול שיניים, שהיא תיכננה להחזירה במלואה מקיצבת הביטוח הלאומי שלה.
...
בשלב השני, בית המשפט נדרש להתבונן במארג הראייתי השלם ולבחון אם יש בו כדי לסבך את הנאשם כך שהמסקנה הטבעית הנובעת מן הדברים היא שהוא ביצע את העבירות המיוחסות לו, וזאת לפי ניסיון החיים, ההיגיון והשכל הישר.
בשלב השלישי מועבר הנטל לכתפי הנאשם על מנת שיציע הסבר חלופי הגיוני העולה בקנה אחד עם המארג הראייתי; הסבר שיש בו כדי 'לערער את אלמנט ההיסק הלוגי מן הראיות הנסיבתיות אל המסקנה המפלילה' [.
בנסיבות שלפנינו, נוכח הקשיים שעלו מעדותו של המתלונן, ולעומת זאת בהינתן הגרסה העקבית שמסרה הנאשמת, והחיזוקים שיש לגרסה זו בראיות נוספות, באתי לכלל מסקנה כי לא עלה בידי המאשימה להרים את נטל הראיה הנדרש במשפט הפלילי, ולהוכיח את אשמתה של הנאשמת מעל לכל ספק סביר, ביחס ליסוד בעובדתי הנדרש בעבירה זו.
סוף דבר
נוכח כל האמור לעיל, התוצאה היא שאני מזכה את הנאשמת מחמת הספק, מהעבירה של סחיטה באיומים, על פי סעיף 428 סיפא לחוק העונשין, אשר יוחסה לנאשמת בכתב האישום.
