לאחר היתלבטות קיבל (גם) הנאשם את הצעת בית המשפט לסיום התיק; ובעקבות כך, ניתנה ביום 26.11.20 הכרעת דין, שלפיה כאמור הורשע הנאשם, על פי הודאתו, במסגרת האישום העקרי, בעבירה של הפרת אמונים, וזאת חלף העבירות של קשירת קשר לבצוע פשע ושל סחיטה באיומים, שמהן זוכה; ובמסגרת האישום השני הוא הורשע, על פי הודאתו, בעבירה של הטרדת עד וזוכה מהעבירה של שבוש מהלכי משפט.
...
לסיכום, מכל המקובץ לעיל עולה כי השתת עונש מאסר מאחורי סורג ובריח על הנאשמת, בהתאם למתחם העונש ההולם, בעוד שעל הנאשם מוטל כאמור עונש של עבודות שירות, היתה גורמת לפחות לתחושה של עיוות דין ולפגיעה בלתי-מידתית בחוש הצדק ובעקרונות השוויון ואחידות הענישה [ראו גם והשוו: ע"פ 2447/13 קליין נ' מדינת ישראל, בפסקה 20 (8.4.2014)]; ע"פ 6466/18 ראגאבי נ' מדינת ישראל, בפסקאות 14-12 (1.5.2019); ע"פ 1997/20 מור נ' מדינת ישראל, בפסקאות 3-1 (8.4.2021).
שלישית, בשים לב לפער המשמעותי בין תוכן כתב האישום – שכלל עבירות חמורות יותר, של קשירת קשר לביצוע פשע ובעיקר של סחיטה באיומים שהביאה לידי מעשה (שהעונש המרבי הקבוע לצדה הוא 9 שנים), שיוחסו לנאשמת ושמהן זוכתה – ובין העבירה שבה הורשעה הנאשמת בסופו של דבר במסגרת הכרעת הדין, דהיינו – סיוע ללקיחת שוחד (שהעונש המרבי שהיה קבוע לצידה בעת ביצועה עמד כאמור על 3.5 שנים); זאת, מבלי להפחית מהחומרה של נסיבות ביצוע העבירה של סיוע ללקיחת שוחד שבה הורשעה הנאשמת.
סוף דבר
סוף דבר, החלטתי להטיל על הנאשמים את העונשים הכוללים הבאים:
נאשם 2
5 חודשי מאסר בפועל שירוצו בעבודות שירות; וזאת, בתנאים ובמקום אשר בחוות הדעת של הממונה על עבודות השירות;
6 חודשי מאסר על תנאי למשך שנתיים מהיום והתנאי הוא שלא יעבור עבירה של מרמה והפרת אמונים;
3 חודשי מאסר על תנאי למשך שנתיים מהיום והתנאי הוא שלא יעבור עבירה של הטרדת עד;
קנס בסך 50,000 ₪, שישולם תוך 120 ימים, או 100 ימי מאסר תמורתו.
