סוכרת עקב לחץ נפשי בעקבות אירוע טראומטי

קשר בין סטרס לסוכרת מסוג 1 ועדת רז של האגודה הישראלית לסוכרת בתאריך 28.7.96 קובעת כי אין הוכחה מדעית חד משמעית כי מצבי לחץ נפשי גורמים להתפתחות סֻכֶּרֶת סוג 1.

מאחר שמצאת כי אכן קיימת סמיכות זמנים וכי לא ניתן לשלול אפשרות של פרוץ המחלה עקב טראומה נפשית קשה, נוכח כל האמור לעיל ובתוך כך חוות הדעת והמחקרים הרפואיים ונוכח הנתון החדש, לפיו הופסקו טפולי הפוריות עוד בחודש 7/99 ונוכח ה"אסכולה" הנוספת באשר לקשר בין סטרס לבין התפרצות סוכרת מסוג 1, ניתן להעריך כי: א. הדחק הנפשי שניגרם לתובעת זירז את התפרצות הסוכרת ואילמלא כך, קיים סיכוי שהמצב הקליני של הסוכרת, היה פורץ במועד מאוחר יותר? ב. הדחק הנפשי החמיר את מצב הסוכרת אצל התובעת באופן בו החלו הסימנים הקליניים מהם סובלת התובעת או שסימנים אלו הפכו חמורים יותר ובתוך כך כוללים שימוש במשאבת אינסולין והשתלת סנסור (חיישן) עקב ארועי "היפו" מרובים.

...

" (הדגשה הוספה – א.א.) לאור המסקנה האמורה עבר בית הדין לבחון אם עלה בידי המוסד להוכיח את מאזן ההשפעות "דהיינו כי השפעת העבודה על אירוע התאונה היתה פחותה בהרבה מהשפעת גורמים אחרים?". בשאלה זו כיוון בית הדין האזורי לסיפה של סעיף 83 סיפה לחוק, אשר קובע כך: "תאונה שאירעה לעובד תוך כדי עבודה רואים אותה כתאונה שאירעה גם עקב העבודה, אם לא הוכח ההיפך; ואולם תאונה שאינה תוצאה של גורמים חיצוניים הנראים לעין, בין שאירעה לעובד ובין לעובד עצמאי, אין רואים אותה כתאונת עבודה אם הוכח כי השפעת העבודה על אירוע התאונה היתה פחותה הרבה מהשפעת גורמים אחרים." (הדגשות הוספו – א.א.) בית הדין האזורי קובע כי לו היתה מונחת לפניו רק חוות דעתו של פרופ' וינטרוב המסקנה היתה שיש לדחות את התביעה, שכן: "בנקודה זאת, אין אחידות בין עמדות שני המומחים היועצים. המומחה היועץ השני, פרופ' וינטראוב, מציין כי לשיטתו קיים גורם משמעותי בהרבה שסביר שהוא זה שגרם להתפרצות המחלה במועד שבו התפרצה, והוא טיפולי הפוריות שעברה התובעת. לדעתו, סביר שהשפעת האירוע בטלה בשישים לעומת הטיפולים. על כן, לו היתה מונחת בפנינו אך ורק חוות דעתו, הרי שהיה עלינו לדחות את התביעה, לאור 'מאזן ההשפעות'." מוסיף בית הדין האזורי וקובע כי מחוות דעתו של ד"ר לנדאו לא עולה כי עלה בידי המוסד להוכיח את "מאזן ההשפעות", שכן: "... מעיון בחוות דעתו של ד"ר לנדאו עולה שאין הוא מצביע על קיום של גורם אחר, כדוגמת טיפולי הפוריות, שסביר שדווקא הוא זה שגרם להתפרצות המחלה במועד שבו התפרצה. נוסיף, כי לנתבע ניתנה כמובן כמקובל האפשרות להפנות אל ד"ר לנדאו שאלות הבהרה, אך הוא ויתר משלוח שאלות שכאלה. מכאן, שעל בסיס חוות דעת זו ניתן לקבוע שלא הוכח תנאי הסיפא לסעיף 83א, ונכון לדעתנו להסתמך דווקא על חוות דעת זו, נוכח ההלכה הפסוקה לפיה 'בהינתן שתי חוות דעת שוות משקל, יש להעדיף את חוות הדעת שהיא לטובת המבוטח' (.....)." ההליכים בערעור המוסד טוען, בקליפת אגוז, שלא ניתן לבסס מחוות הדעת של המומחים קיומו של קשר סיבתי בין הארוע החריג לבין מחלתה של המשיבה.

כך או כך, בנסיבות העניין, ובין היתר: עמדתו הראשונית בשאלת האפשרות שארוע דחק נפשי יגרום בצורה זו אחרת לסכרת סוג 1, מחלישה את משקלה של חוות דעתו; הקביעה כי ההריון או טיפולי הפוריות אינם רלוונטיים מעוררת קושי נוכח האסמכתאות אליהם הפנה המומחה הנוסף ונוכח הקבוע בחוות דעת של פרופ' רפופורט לפיו הריון הוא אחד המצבים של דחק גופני; היותה של חוות דעתו של המומחה הנוסף מקיפה יותר - הגענו לכלל מסקנה כי יש להעדיף את חוות דעתו של המומחה הנוסף[footnoteRef:6].

סוף דבר – ערעור המוסד מתקבל.

תביעת המשיבה להכיר במחלתה כתוצאה של פגיעה בעבודה – נדחית.

במענה לשאלת הבהרה שהופנתה אליו, הוסיף והבהיר ד"ר לנדאו כך: "ועדת רז של האגודה הישראלית לסֻכֶּרֶת בתאריך 28.7.96 קובעת כי אין הוכחה מדעית חד משמעית כי מצבי לחץ נפשי גורמים להתפתחות סֻכֶּרֶת סוג 1... הועדה, שמונתה לבקשת משרד הבריאות, קובעת כי 'המהלך הקליני של סֻכֶּרֶת מסוג 1 ממושך ויכול להמשך שנים רבות עד להופעת המחלה... קרוב לוודאי שלדחק תרומה אפשרית להופעת מחלה והאצת תהליך קיים'. מובאות אלה תומכות בדעתי כי הסֻכֶּרֶת של גב' אורלי קופרט שהיתה מסוג 1 לא נגרמה על ידי הסטרס אותו חוותה במחלקה. קרוב לוודאי שהיא היתה בשלב תת קליני של הסֻכֶּרֶת והסטרס של פציעת החולה גרם לה לצורך להפרשה מוגברת של אינסולין. לחולה לא היו רזרבות של אינסולין בגלל מחלת סכרת קיימת תת קלינית ולכן התגלתה המחלה לאחר הסטרס. ניתן לייחס לאירוע הטראומטי אותו חוותה גורם מזרז למחלה קיימת". ובמענה לשאלת הבהרה נוספת הוא הוסיף והדגיש כ: "הופעת סֻכֶּרֶת נעורים סמוך לסטרס מיוחסת להפרשת חומרים מעוררים בזמן הסטרס כמו אדרנלין וקורטיזול המופרשים בזמן סטרס, ומחסר אפשרות של הלבלב ההרוס להשלים את התצרוכת באינסולין, ובכך לגרום לחשיפת הסֻכֶּרֶת שהייתה קיימת אך היתה מצב תת קליני". חוות דעתו של המומחה השני – פרופ' משה וינטרוב ביום 15.2.16 ניתנה על ידי החלטה שבה דחיתי בקשה שהגישה התובעת לפסילת חוות דעתו של המומחה, אך קבעתי כי "מאחר שמדובר בסוגיה השנויה במחלוקת במדע הרפואה, נראה לי נכון למנות מומחה נוסף, וכך אני מורה". ביום 21.4.16 הוגשה חוות דעתו של המומחה השני, פרופ' משה וינטרוב, כדלקמן: "לתובעת בהחלט יש סֻכֶּרֶת... מדובר בסֻכֶּרֶת מסוג 1... סֻכֶּרֶת מסוג 1 היא מצב כרוני מתמשך של שים רבות. בשלב הראשון והממושך – השלב הפרי קליני – קיים הרס מיתקדם של תאי בטא של הלבלב, ע"י נוגדנים אוטואימוניים אך עדיין בשלב זה קיימות רזרבות מספקות של תאי בטא ושל אינסולין כדי לשמור על רמות נורמליות של הגלוקוז בדם. בשלב מסוים הוא השלב הקליני יורדות רזרבות האינסולין אל מתחת לנדרש, תאי הבטא נכנסים לאי ספיקה ומופיעה עליה חדה ברמות הגלוקוז בדם – כלומר מופיעה סֻכֶּרֶת. המעבר הזה יכול להיות עקב התמשכות פעילות הגורם האוטואימוני הראשוני והגעה לשלב הקריטי, או תיאורטית עקב הופעת והשפעת גורמים חצוניים הפוגעים בתיפקוד הרזרבות של תאי הבטא שנותרו, כמו תרופות או דחק נפשי.

...

בנסיבות העניין, משלא שללו שני המומחים היועצים את אפשרות קיומו של קשר סיבתי, ולאחר ששקלנו את מכלול הנסיבות, הגענו למסקנה שהתובעת חצתה את המשוכה הראשונה, דהיינו היא הוכיחה ברמה הנדרשת (50% לפחות) את קיומו של קשר סיבתי משפטי.

סוף דבר התביעה מתקבלת.

הנתבע ישלם לתובעת הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין בסך כולל של 5,000 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד ליום התשלום בפועל.

בתצהירו מיום 10.1.2010 שצורף לבקשה הוא תיאר את האירועים הבטחוניים הרבים בהם היה מעורב במהלך שנות שרותו, וטען כי בשל הלחצים הנפשיים במהלך השרות הוא לקה בשנת 2008 ביתר לחץ דם, סוכרת וסיבוכים נלווים, וכי בשנת 2001 הוא אובחן כסובל מליקוי נפשי של חרדות ודכאון - Bipolar Disorder, Hypertension .

נטען כי יש להעדיף את מסקנת המומחה הרפואי מטעם המערער על זו של מומחה המשיב, מאחר ולמערער אין תורשה פסיכיאטרית, מאחר והוא התגייס ללא פגימות גופניות ונפשיות ומאחר וקיים תעוד רפואי משנת 1995 ומשנת 1999 התומך בקיום הפגימה הנפשית.

המערער הוסיף וטען כי "אין זה משנה באם הסיבה למצב הנפשי הוא ארוע של היתרגזות בעבודה או חשיפה לאירועים טראומטיים או שילוב ביניהם", וכי פריצת מחלתו הנפשית התרחשה במהלך שרותו ונבעה מתנאי השרות, לאור חשיפתו לאירועים קשים, לגופות מרוטשות וחרוכות, לריחות ולמראות קשים.

...

המשיב אימץ מסקנה זו, ובהחלטה מיום 4.12.2012 הוא דחה את הבקשה להכרה בנכות בכל הנוגע ליתר לחץ דם. כמו-כן המשיב הפנה את המערער לבדיקה אצל הפסיכיאטר ד"ר רוני ומוש, אשר בחוות דעתו מיום 10.3.2013 קבע שהמערער סובל מהפרעה דיכאונית ומהפרעה דו-קוטבית, אולם אין קשר בין הפרעות אלו לבין שירותו.

במכתב ההפניה נכתב (ההדגשות הוספו - א"ג): "ש' הוא קצין במשמר הגבול, רווק, ולומד במכללה לקבלת תואר. מוטיבציה גבוהה. עוסק בספורט ... איבד את שני הוריו - אמו נפטרה לפני שנתיים ואביו לפני שנה, ומאז למעשה החלו התלונות. בדיקות, בירורים ואף אשפוזו לא העלו ממצא חריג שיסביר התקפים אלו. נראה לי שמדובר בהתקפי חרדה מתמשכת על רקע אובדן ההורים, אמביוולנטיות בקשר להמשך .. (נשואים, לימודים וכו'). אודה על קבלתו לטיפול". * בסיכום ביקור אצל רופא המשפחה ד"ר קורן ביום 18.4.2000 נכתב: "הבוקר לאחר שהתרגז על חייליו חש פתאום כאבים בחזה דפיקות לב מואצות הרגיש שעומד להתעלף. תחושת פחד מאובדן שליטה ופחד ממשהו נורא שעומד לקרות. לראשונה בחייו". * בסיכום ביקור אצל רופא המשפחה ביום 5.6.2001 נכתב (ההדגשות הוספו - א"ג): "רגשות מציפים על רקע פרידה מבת זוג ולחצים בעבודה. מתקשה לתפקד בזמן הצפה שכזו". בחקירתו הנגדית טען המערער כי לאחר האירוע של רצח רכז ביטחון בקיבוץ מנרה (בשנת 2001 - א"ג) ביטלה ארוסתו את הבטחתה להינשא לו. * בסיכום ביקור אצל רופא משפחה ביום 6.9.2001 נכתב (ההדגשות הוספו - א"ג): "אירוע של כאבי גב והרגשה כללית רעה על רקע בעיות משפחתיות כלליות". * כעבור חודש וחצי, בסיכום ביקור אצל רופא משפחה ביום 28.10.2001 נכתב: "מאורעות חוזרים של חרדה, תכנים של בעיות מוסריות, קיבל עצת רבנים לחכות עם יעוץ פסיכיאטרי". * בסיכום ביקור אצל רופא משפחה ביום 23.11.2001 נכתב: "לאחר בדיקת ד"ר איזקסון - פסיכיאטרית. הוחל טיפול .. מצב רוח ירוד, הפרעות שינה, בחילות עד הקאות. מחשבות מטרידות ממאורעות העבר שמציפות אותו. לחצים בראש". * בסיכום ביקור בית ביום 12.1.2002 נכתב על-ידי רופא משפחה: "דכאוני עם מאורעות חרדתיים, לאחרונה יש שקיעה במצבו". בחקירתו הנגדית העיד המערער כי החל מגיל 39 (בשנת 2002) הוא נוהג לעשן סיגריות מדי יום, "בין בודדות לחצי קופסה", "מתחת ומעל לחצי קופסה". * בסיכום ביקור אצל רופא משפחה ביום 31.1.2003 נכתב: "ביקור חוזר: עדיין סובל מתייעץ עם רבנים ומיסטיקנים. ביקור חוזר: לא מצליח לתפקד בעקבות תחושת מתח שמציפה אותו מלווה בכאבי צוואר וגב שמאל - תופעות מוכרות שסבל מהם תרופה ממושכת עד לפני מספר חודשים. החל טיפול באנפריל ועולה בהדרגה. עדיין התקפי חרדה מלווים בכאבים בחזה וגב וצוואר משמאל. עבר בירור. טופל טיפול תרופתי". * בסיכום ביקור אצל רופא משפחה ביום 5.8.2003 נכתב (ההדגשות הוספו - א"ג): "התקף חרדה מלווה בתחושה כאילו עולמו חרב וכאבים בשכמה וכתף שמאל דאגות כספיות ולגבי משקום (כך במקור - א"ג) שירותו במשמר הגבול" * בסיכום ביקור אצל רופא משפחה ביום 2.2.2007 נכתב: "נמצא בחרדות על רקע שינוי תפקיד במג"ב ועל רקע אי הגשמת זוגיות. חזר לטיפול באנפרניל. התופעות חוזרות מזה שנים". בחודש נובמבר 2004 הורשע המערער על-פי הודאתו בעובדות כתב אישום שהוגש נגדו בבית הדין למשמעת של המשטרה (הפניית אקדח לעבר המתלונן על רקע של ויכוח על שימוש בדרך) בביצוע עבירה של החזקת כלי ירייה.

לפיכך, אף בהחלטת המשיב מיום 4.12.2012 לא מצאנו דופי.

התוצאה משהגענו למסקנות לפיהן אין להתערב בשתי החלטותיו של המשיב, אנו דוחים את הערעורים בשני התיקים שבכותרת.

כמו-כן אנו מחייבים את המערער לשלם למשיב שכר טרחה בסך כולל של 10,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה למדד וריבית כחוק החל מהיום ועד לתשלום המלא בפועל.

הכרה בנזק נפשי כתאונת עבודה מחייבת ארוע טראומטי, ברור ומובהק ובסמוך לו פניה לטפול רפואי ואיבחון רפואי כאמור.

כן ראו עדות התובע בפני חוקר המל"ל במסגרתה העיד, כי באותה תקופה הוא קיבל אחריות מעבר לאחריות שהייתה עליו עד לאותה עת (שורה 26); "באותו שלב היו המון תקלות לטפל בהם לעומת הזמן שעמד לרשותנו" (שורה 30); "אני נידרשתי לעבוד באותם שעות עבודה שהתרגלתי אליהן אבל רמת הלחץ הייתה עצומה עליי, אתה צריך להבין שאני הייתי אחראי בעצם על עתידו של בנק דחסקונט, כי אם הניסוי היה ניכשל היינו בבעיה קשה מאוד" (שורות 34-36); "צריך להבין שהלחץ שהופעל עליי היה גדול מאוד" (שורה 40); "קובי המנהל שלי לחץ עליי כל הזמן להספיק בשלבים, והיו המון באגים לתקן, באותו שבוע אני הרגשתי לחצים בחזה אבל לא יכולתי להפסיק הכל" (שורות 42-43); "הייתה תקופה לחוצה מאוד, זה היה פרויקט הכי גדול שעסקתי בו והבנק עסק, זה היה פריקט קיומי וחשוב, רמת הלחץ עליי הייתה גבוהה מאוד, אני הייתי מתוח בצורה לא נורמלית, היו לי הפרעות שינה קשות ועד היום, לא היה לי שום דבר דומה קודם לזה מבחינת לחץ או נפח פעילות" (שורות 51-53) ו"הם בעצמם היו מאוד לחוצים בגלל הפרויקט הזה, אני אבל הייתי יותר כי קבלתי אחריות ישירה על המפלצת הזו" (שורות 59-60) (ההדגשות לא במקור – המותב).

לדברי התובע (סעיף 16) בשלב מסוים הוא לא עמד בלחצים והחל להרגיש כאבים בחזה ולכן פנה לרופא המשפחה ביום 19.9.03 (נספח ד' לתצהיר) ובהמשך לאחר כחודש ובמסגרת בדיקות אליהן הופנה הודגם לראשונה ערך גלוקוז גבוה ורופאו של התובע מסר לו, כי הוא חלה במחלת הסכרת.

לעניין טענת הנתבע לפיה הפרויקט אותו התבקש התובע לנהל במקביל למנהלו הנו פרויקט אשר כבר ניכשל בעבר, דבר המצביע כי התובע צפה את הקושי הגלום בניהול הפרויקט, הרי שדוקא הכישלון הקודם אמור לעורר ציפיה שהוא לא יחזור על עצמו דבר שעלול לגרום ללחץ נפשי רב. לעניין עתוי הגשת התביעה, כ-15 שנים לאחר האירועים, הרי שמצאנו לקבל את גרסת התובע לפיה הוא התפנה לעסוק בכך לאחר שפרש מעבודתו.

...

לעניין טענת הנתבע לפיה הפרויקט אותו התבקש התובע לנהל במקביל למנהלו הינו פרויקט אשר כבר נכשל בעבר, דבר המצביע כי התובע צפה את הקושי הגלום בניהול הפרויקט, הרי שדווקא הכשלון הקודם אמור לעורר ציפיה שהוא לא יחזור על עצמו דבר שעלול לגרום ללחץ נפשי רב. לעניין עיתוי הגשת התביעה, כ-15 שנים לאחר האירועים, הרי שמצאנו לקבל את גרסת התובע לפיה הוא התפנה לעסוק בכך לאחר שפרש מעבודתו.

לעניין בחינת הקשר הסיבתי בין האירועים בעבודה למחלת הסכרת, הדבר ייבחן ע"י המומחה שימונה ע"י ביה"ד. סוף דבר: בנסיבות אלו אנו קובעים כי האירוע מיום 15.9.03 היה אירוע מיוחד וכן שגרת העבודה בתקופה שמיום 15.9.03 ועד ליום 18.9.03 הייתה אירוע מיוחד.

לנוכח כל האמור, יש מקום למינוי מומחה רפואי לבחינת הקשר הסיבתי.

" עוד הקשיב היועץ הפנימי לטיעוני ב"כ המערער שנרשמו מפיו בזו הלשון: "תושב שטחים, לא זכה לטפול בארץ לגבי הסכרת ולכן יש בעיה מבחינת מסמכים רפואיים, מציג מיסמך מרופא סכרת בשטחים. הרופא רשם שמ 2020 סובל מסכרת דרגה 2, יש מכתב מהדסה גם שמדבר על סכרת סוג 2. יודע על בעצמו על סכרת משנת 2020. ההכרה בתאונה כתאונת עבודה התעכבה כ-3 שנים, נפגע בירי במסגרת העבודה לא הוכר עד שהיתקבל החומר משטרתי בתיק וזה לקח זמן. כך שמאז הפגיעה ועד ההכרה לא קיבל כלל טפול בארץ כיוון שהוא תושב שטחים.

הועדה הקשיבה לנימוקי העירעור ותלונות המערער ורשמה אותם כדלקמן: "טוען שיש להפוך את הנכות הצמיתה לנכות זמנית ומבקש שתיקבע נכות זמנית החל מהפגיעה עד היום ולתקופה עתידית. רק ב 4/21 עבר ניתוח להחלפת ברך. היה במצב זמני. המלל לא הכיר עקב ארוע ירי ולקח זמן רב עד שהמשטרה סיימו את החקירה וניתן היה לקבל את החומר. המלל לא היה מוכן לידון אם מדובר בת.ע מבלי לקבל את חומר החקירה ותעכב שנתיים. בתקופה הזו מצבו היה זמני מרותק לבית ולא יכל לקבל טיפולים בארץ." בפרוטוקול נרשמו הדברים הבאים תחת הכותרת "ממצאים ונימוקים" (אם כי בחלקם נראה כי נרשמו כהמשך לתלונות התובע וב"כ, מפאת חוסר מקום בפרוטוקול): "מאחר ומדובר בתושב שטחים, רק לאחר שהוכר יכל לבצע ניתוח להחלפת הברך וסבל מבעיות נוספות נפשית שהתפתחה מיד לאחר התאונה המצב בשטחים לא כמו בארץ אין קופ"ח הכל פרטי וחסר כסף ולאחר שקבל תשלומים פנה לטפול פסיכיאטרי והמסמכים מדברים בפני עצמם. מבקשים לאשר את המצב הנפשי, מצב טראומטי, ירי קשה ... (מלה לא ברורה, ב. ג.) אחרת. מצב דיכאוני, חוסר שינה ונדודי שינה, עצבנות יתר בעיות במשפחה. הנכות אמורה להיות 30%. לעניין הסכרת יש דחייה שלא קשור לתאונה, אנו מבקשים לא לאשר את הקביעה אלא לקבוע שיש קשר סיבתי הנפגע לא סבל מפגיעה ממחלות רקע שיכלת לגרום לסכרת היה בן אדם בריא הסכרת התפתחה אצלו לאחרונה. קבע שהתלונות היו לאחרונה וחלפו כימעט שנתיים, חוזרים לטענה שלא היתה הכרה ע"י המלל במשך שנתיים. אלו היתה הכרה בזמן הנפגע היה יכול בזמן אמת לקבל טיפולים וניתן היה לגלות את מחלת הסכרת.

לטענת המערער מחלת הסכרת הופיעה בעקבות התאונה, חוסר התנועתיות והעבודה, המיגבלות התפקודיות עקב הפגיעה, נדוני השינה, הלחצים הנפשיים, העלייה במשקל וכד'.

...

עוד הפנה ב"כ המשיב לסיכום הביקור מיום 3.1.19 בבית חולים נהריה ולסיכום הביקור מיום 30.6.19 – כשמונה חודשים לאחר התאונה – שגם במסגרתו לא העלה המערער כל טענה בתחום הנפשי ולעניין הסכרת, הגם שהיתה לו הזדמנות לטעון.

לאחר שעיינתי בפרוטוקול הוועדה ובכלל החומר שבתיק וכן לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, מצאתי, כי דין הערעור להידחות, כפי שיפורט להלן.

סוף דבר על יסוד כל האמור, ובהיעדר טעות משפטית בפעולת הוועדה או בהחלטתה – הערעור נדחה.