התובע הוא זכיין של רשת התיווך רימאקס, וביום 5.9.2010 (בכתב התביעה נכתב בטעות 5.9.2011) נחתם "הסכם שירות סוכן מכירות (מתווך) במקרקעין (קבלן עצמאי)" בין התובע לבין הנתבע (להלן – "ההסכם"), בו נכללו התחייבויות שונות, לרבות קורס שהנתבע היה אמור להישתתף בו, תניות אי-תחרות שונות, והוראות באשר לאופן חלוקת דמי התיווך בין הצדדים.
4.2 הנתבע טוען, כי תניות אי-התחרות בהסכם נוגדות את תקנת הציבור בהיותן מגבילות שלא כדין את חופש העיסוק שלו; כי התובע הוא שהפר את ההסכם, בכך שלא שלח את הנתבע לקורס המוסכם; כי לא הפר את הוראות אי-התחרות, שכן דפנה היא שפנתה אליו, בחודש פברואר, והוא לא פנה אליה; כי לא גרם לתובע כל נזק, שכן העסקה לא היתה יוצאת אל הפועל דרך משרד התובע, שכן מדיניות התובע היתה שלא להעזר במתווכים אחרים ולחלוק עימם את דמי התיווך, בעוד הנתבע עשה כן, ורק כך הצליח להשיג דירה עבור אמה של דפנה; כי ממילא היו דמי התיווך מחולקים בינו לבין התובע אילו בוצעו במשרד, לאור הוראות ההסכם לעניין זה; כי ממילא דמי התיווך היו 23,000 ש"ח ולא 26,912 ש"ח, ומתוכם רק 9,500 ש"ח נותרו בידיו; וכי הפצוי המוסכם בסך 5,000 ש"ח מתייחס לסוג הפרה אחר מזה הנטען על ידי התובע, ולפיכך אינו רלבאנטי.
...
בהעדר טענה אחרת, אין מנוס אלא להסיק, כי המספר הנייד שלו היה ברשותה עקב טיפולו בה כסוכן של התובע.
אשר על כן, אין מנוס מהמסקנה, שהתובע אינו זכאי למלוא דמי התיווך הרעיוניים בגין עסקה תיאורטית זו.
7.5 ברם, אין זה אומר שהתובע אינו זכאי לדבר; כבר בכתב התביעה, השכיל התובע לבסס את תביעתו על עילה חלופית של עשיית עושר ולא במשפט, ובעילה זו דומה שהדין עמו.
תוצאה
אשר על כן, אני מחייב את הנתבע לשלם לתובע סך של 9,500 ש"ח (כולל מע"מ), בצירוף הפרשי הצמדה למדד וריבית כדין מיום 11.2.2011 – וזאת כנגד חשבונית מס שיפיק לו התובע.
