על-פי ההנחיות, ככלל, כאשר נמצאה תשתית ראייתית לכך שנאשם הפר את תנאי המעצר בערובה שהוטלו עליו (שאיננו בפקוח אלקטרוני), ונסיבות ההפרה אינן בגדר "זוטי דברים", יהווה הדבר עילה להגשת בקשה לעיון חוזר לבית המשפט לפי סעיף 52 לחוק המעצרים, בגדרה התביעה תבקש מבית המשפט שיורה על מעצרו של הנאשם עד תום ההליכים.
אף אם אקבל, כהנחה מתודולוגית המיטיבה עם המערערים, כי הכרעות בית משפט זה הן בענין פרץ והן בעיניין זרעיני אינן בגדר הלכה פסוקה, ובשל כך הסוגיה שבמוקד טרם הוכרעה סופית וחד-משמעית – דומני כי ניתוח הטעמים המונחים ביסוד הגישה המכירה בתחולה מקבילה של שני הסעיפים הנ"ל, מלמד כי אין מניעה עקרונית לתחולתן של שתי הוראות החוק הנ"ל במקביל.
אמנם, לאחר שנבחן המכלול הראייתי על-ידי בית המשפט המחוזי נמצא כי הלה לא ביצע את עבירות התקיפה והאיומים שיוחסו לו בתיק העקרי, והוא זוכה מבצוע עבירות אלה מחמת הספק, אולם לעמדתי אין בכך כדי לשלול את סבירות ההחלטה העקרונית להעמידו לדין בגין הפרת תנאי מעצרו, אשר בגינה הושתו עליו עונשים קלים, יחסית, כמפורט בפסקה 13 שלעיל (וודאי לנוכח הסכמת המשיבה לעניין העונש שפורטה בפסקה 29 שלעיל).
...
כטענת המשיבה בעניין זה, אין באי-מתן אזהרה זו כדי לאיין את אחריות המערער 2 למעשיו הפליליים, וכדברי בית המשפט המחוזי הנכבד ביחס לסוגיה זו:
"העובדה שלא נאמר על-ידי איש משטרה למשוחרר כי מעשה מסוים יכול להקים עבירה מסויימת, ודאי שאיננה שוללת את פליליותו".
אין מחלוקת כי כתב הערובה עליו המבקש 2 חתם אכן מסתיים באזהרה הבאה: "אם אפר תנאי מתנאי הערובה רשאית משטרת ישראל לעוצרי וכן רשאי בית המשפט לצוות על חילוט הערובה, כולה או מקצתה, ולצוות על מעצרי". ואולם, אין בכך כדי ללמד על המסקנה אותה ניסה בא-כוח המערער 2 לגזור מאזהרה זו, לפיה המשיבה מנועה מלהעמיד את מרשו לדין בגין הפרת הוראה חוקית.
נוכח כל האמור לעיל, אם תשמע דעתי, נורה אף בעניינו של המערער 2 על דחיית הערעור, בכפוף לאמור בפיסקה 77 שלהלן.
לפיכך אנו מורים כי גזר דינו של המערער 2 יתוקן כך שהמאסר המותנה שהושת עליו, יופעל רק לגבי עבירות של הפרת הוראה חוקית אשר נעברו במסגרת תקופת התנאי שנקבעה בפסק דינו של בית משפט השלום הנכבד, וזאת תוך ביטול עונש המאסר המותנה לגבי עבירות של תקיפה, או עבירה של איומים מהם זוכה, כפי שפורט בפיסקה 29 שלעיל.
