סוגיית השחרור לחלופת מעצר בעבירת יבוא סמים

לפיכך, הורה בית המשפט המחוזי באותו שלב על שחרורם של העוררים 1-2 בתנאים מגבילים של מעצר בית מלא, ואילו באשר לעורר 3 סבר בית המשפט כי משנמצאו לגביו ראיות לכאורה בעבירות של יבוא וסחר בסמים בכמות כה ניכרת, אין מקום לשחררו בחלופת מעצר.

ויודגש, אינני רואה צורך לקבוע מסמרות בשאלה "באשמת" מי מתארך הדיון בתיק העקרי, למרות שהפרקליטים הכבירו מילים בסוגיה זו; שהרי, אפילו רובץ ה"אשם" בעיניין זה לפתח התביעה, ובשום אופן אינני קובעת כי זהו מצב הדברים, נסיבות המקרה דנן, גם כפי שהוצגו על ידי העוררים, אינן מצביעות על מחדל משמעותי או על היתנהלות בעייתית מצד התביעה, ברמה המצדיקה שינוי בהחלטת המעצר.

...

לאחר שבחנתי את טיעוני הצדדים וכן את פרוטוקול הדיון בתיק העיקרי, שהוצג בפניי, לא מצאתי כי יש מקום להתערב בהחלטתו של בית משפט קמא בבקשה לעיון חוזר.

הערר נדחה.

מצד אחד קובע זה כי יש מסוכנות למשיב 1 ומצד שני קובע שאפשר לשחררו למעצר בית – שכן אם לא היה מסוכנות לא הייתה סוגיה של מעצר בית אלא שיחרור מלא.

כך, בבש"פ 1970/08 משה וייספיש נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, מיום 9.3.08) נקבע לגבי נאשמים בעבירות ייבוא סמים- "תמימת דעים אני עם הערכאה הראשונה גם בהחלטה שאין מקום לשחרר את העוררים לחלופת מעצר. אכן, העוררים צעירים שהתנהגו עד כה באופן נורמאטיבי, וכנראה הכסף סנוור את עיני שניהם, ואולם חלקי עם הדוגלים שבעבירות סמים (שלא לצריכה עצמית) הכלל הוא המעצר והחריג הנדיר הוא השיחרור. לעניין זה מקובלים עלי דברי השופט זמיר ב-בש"פ 3899/95 מדינת ישראל נ' ג'מאל ואח', פ"ד מט(3) 164 (1995):

עוד מקובלים עלי דברי השופט טירקל ב-בש"פ 8211/04 אברהמי נ' מדינת ישראל, (טרם פורסם, 19.9.2004): "אשר לעברו הנקי של העורר, יפה אמר בית המשפט המחוזי בהחלטתו המפורטת והמנומקת כי 'גם אם אין למשיבים הרשעות קודמות בעבירות של סמים הרי עבירה של יבוא סם מחו"ל לארץ הנה מן העבירות המסוכנות ביותר לכלל החברה הישראלית. לכן מעצם טיבעה של עבירה זו, והעוול שניגרם לחברה כתוצאה מהתנהגותם של המשיבים אין הם ראויים לאמון בית המשפט, ומקומם של המבצעים עבירה כזו, הנו מאחורי סורג ובריח". על כן ייאמר מיד כי בעצם היותם של המשיבים בחורים צעירים ללא עבר פלילי, אין כדי להוות בבחינת נסיבה חריגה המצדיקה שחרורם ממעצר.

...

לאור כל האמור, יש להורות על מעצרם עד לתום ההליכים.

סיכומו של דבר, המשיבים אינם עוברים ולו את המשוכה הראשונית במבחן הדו שלבי.

בהקשר זה יש לאזכר את האמור בבש"פ 989/14 מדינת ישראל נ' ערן אוחיון (פורסם בנבו, מיום 16.2.14) שם נמנע הורה בימ"ש העליון על הארכת מעצרם של שני נאשמים, בפעם הרביעית והשישית(!), מעבר לתשעה חודשים, בגין עבירות ייבוא אקסטזי, וכך נקבע- "כפי שקבע בית משפט זה פעמים רבות, ההכרעה בבקשה להארכת מעצר מעבר לתקופה של תשעה חודשים מחייבת לאזן בין זכותו של הנאשם, שחזקת החפות עומדת לו, לחירות לבין האינטרס בהבטחת שלום הציבור וביטחונו ובשמירה על תקינות ההליך השיפוטי...במקרה דנן, יש לתת משקל לכך שבעניינו של המשיב 1 זוהי בקשה להארכת מעצר שישית ובעניינו של המשיב 2 בקשה להארכת מעצר רביעית. אולם, מנגד יש לשקול את כלל הנסיבות האחרות. בראש ובראשונה, יש להזכיר את המסוכנות הטבועה בעבירות של ייצוא וייבוא סמים, במיוחד כשמדובר בהיקף ניכר ובסוג סם מסוכן במיוחד, כבענייננו, משליכה על המדיניות הנוהגת בכל הנוגע לשחרור לחלופת מעצר בהקשר להן" לעניין מדיניות זו הפנה בימ"ש העליון שם לבש"פ 5870/13 מדינת ישראל נ' איאד מזאריב (פורסם בנבו, מיום 3.9.13)- "בית משפט זה קבע לא אחת כי מי שנאשם בעבירות סמים שלא לצריכה עצמית, לא ישוחרר לחלופת מעצר אלא במקרים חריגים ויוצאי דופן" בענייננו- חומרתן הרבה של העבירות, היכולת לבצען אף מבית, סוג הסמים הקשה, בכמות עצומה ובשווי כספי גדול, כמו גם העובדה לפיה העבירות בוצעו בהיקף נרחב, תוך תחכום ותכנון מוקפדים ובתעוזה רבה - אינם מותירים ספק בדבר אי יכולתו של בימ"ש לתת אמון במי מהמשיבים ולאפשר את שחרורם או את מעצרם בפקא"ל, לא כל שכן בשלב זה בו הם עצורים פחות מחודשיים ימים, ואין מנוס מהותרתם במעצר עד תום ההליכים.

לאור כל האמור, הריני מורה על מעצרם של המשיבים עד לתום ההליכים המשפטיים בעניינם.

העורר עומד לדין בבית המשפט המחוזי בנצרת באשמת ביצוע עבירת יבוא סם מסוכן, לפי סעיף 13 +19א לפקודת הסמים המסוכנים (נוסח חדש), התשל"ג- 1973 (להלן- הפקודה), עבירת סחר בסם מסוכן, עבירה לפי סעיף 13 +19א לפקודה, עבירת החזקת סם מסוכן שלא לשימוש עצמי בלבד, לפי סעיף 7(א)(ג) לפקודה, עבירת קשירת קשר לבצוע פשע, לפי סעיף 499(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 וכן עבירת המסתייע ברכבו לפשע, לפי סעיף 43 לפקודת התעבורה (נוסח חדש), תשכ"א- 1961.

יתרה מכך, קבע בית המשפט כי חרף תסקיר שרות המבחן, אשר המליץ על חלופת מעצר, גילו הצעיר ועברו הנקי, הרי מדובר בעבירות סמים ובכמויות משמעותיות, כך שאין מנוס ממעצרו.

אין מחלוקת כי הראיות הקושרות את העורר למעשים המיוחסים לו, מקימות תשתית ראייתית לכאורית, אשר די בה כדי להצדיק את מעצרו של העורר עד תום בירור דינו, אך מאידך גיסא, לאור הזהות בין אישומיו של העורר לאישומיו של חדר וכן לאור גילו הצעיר ולאור העובדה כי אין לו עבר פלילי, נראה כי יש לנהוג בעורר כפי שנהג בית המשפט המחוזי בחדר, שכן השמירה על עיקרון השויון ואיסור ההפליה בין נאשמים הנו עיקרון על אף בסוגיית המעצר עד תום ההליכים.

בהתאם למסקנות תסקיר שירות המבחן, לפיהן המעצר הנוכחי גרם לעורר להלם ולתמרור עצור וכן חומרת העבירה, בגינה נעצר, העלתה את רמת החרדה וגרמה לו להבנה כי חרג מכל הערכים והגבולות שעליהם חונך, שירות המבחן התרשם כי תגובותיו של העורר, אכן יגרמו לו לכבד את תנאי השיחרור בבית דודו וכי היתנהגותו כפי שבאה לידי ביטוי בכתב האישום לא תישנה.

...

יתרה מכך, קבע בית המשפט כי חרף תסקיר שרות המבחן, אשר המליץ על חלופת מעצר, גילו הצעיר ועברו הנקי, הרי מדובר בעבירות סמים ובכמויות משמעותיות, כך שאין מנוס ממעצרו.

לאחר עיון בהחלטת בית המשפט המחוזי ולאחר ששמעתי את טיעוני באי-כוח הצדדים, ועיינתי בתסקיר המעצר של שירות המבחן, אודות העורר, הגעתי למסקנה כי יש מקום לקבל את הערר.

אשר על כן, הגעתי למסקנה כי יש מקום לקבל את הערר ולבטל את החלטתו של בית המשפט המחוזי.

כתב האישום והחלטת בית המשפט קמא נגד העורר ונגד אדם אחר (להלן: הנאשם האחר) הוגש כתב אישום, המייחס להם עבירות של יבוא סמים מסוכנים; הספקת סם; ניסיון להספקת סם; החזקת סמים שלא לצריכה עצמית; ניסיון להחזקת סמים שלא לצריכה עצמית והשמדת ראיה.

על כל פנים, בית המשפט העליון כבר קבע ששתיקתו של חשוד אינה בעלת משקל לכל הסוגיות הרלוואנטיות בעיניין שיחרורו או המשך מעצרו.

בהנתן חולשת הראיות הקיימות ביחס אליו, עותר העורר להורות על שיחרורו לחלופת מעצר הולמת באמצעות השבת התיק לבית המשפט המחוזי לצורך עריכת דיון לעניין זה. כן טען העורר, בהתבסס על פסקי דין של בית משפט זה, שחומרת העבירות המיוחסות לו אינה מצדיקה מעצר עד תום ההליכים.

...

ואולם, אם בסופו של דבר תחליט הערכאה הדיונית שלא לעצור את העורר מאחורי סורג ובריח אלא להסתפק בחלופת מעצר – יתכן שלא יהיה צורך בבחינה זו באופן שיחסוך זמן שיפוטי יקר (ראו למשל, עניין אל עאסם).

אני סבורה כי אין בטענות הללו כדי להביא לסטייה מהכלל ולדיון בשלב זה בערר, עוד בטרם ניתנה החלטתו הסופית של בית המשפט קמא ביחס לבקשה למעצר עד תום ההליכים.

סוף דבר – לאור כל האמור לעיל, אני מקבלת את בקשת המדינה ומורה על דחיית הערר על הסף.

לפניי ערר לפי סעיף 53(א) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים) (להלן: חוק המעצרים), התשנ"ו-1996, על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופט א' רון) במ"ת 6824-09-22 מיום 03.11.2022, בגדרה נדחתה בקשת העורר לשחררו לחלופת מעצר בפקוח אלקטרוני.

ביום 05.09.2022, הוגש נגד העורר כתב אישום המייחס לו עבירה של יבוא סמים מסוכנים, לפי סעיף 13 לפקודת הסמים המסוכנים [נוסח חדש], התשל"ג-1973 (להלן: הפקודה) בצרוף סעיפים 19א לפקודה וסעיף 29 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: החוק); ועבירה של קשירת קשר לבצוע פשע, לפי סעיף 499 לחוק.

אשר לקיומן של ראיות לכאורה – כפי שצוין, סוגיית הראיות לכאורה נדונה והוכרעה על-ידי בית משפט זה בהחלטתו של השופט ע' גרוסקופף בבש"פ 6540/22.

...

דיון והכרעה לאחר שעיינתי בבקשה ובנספחיה ונתתי דעתי לטענות הצדדים ובאי-כוחם, באתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות.

על כן, ככל שהגשת התסקיר תתעכב פעם נוספת, מעבר ליום 24.11.2022, סבורני כי יהיה מקום לשקול בחיוב את האפשרות ליתן החלטה אופרטיבית בדבר מעצרו של העורר עד לתום ההליכים המשפטיים נגדו, בהתאם לפסיקת בית משפט זה (ראו מיני רבים: בש"פ 6446/10 אל גרושי נ' מדינת ישראל, פסקה 5 לפסק דינו של השופט ע' פוגלמן (02.09.2010)).

סוף דבר, הערר נדחה.