סדר דין מקוצר על פיצויים מוסכמים

התביעה פריניר הגישה איפוא נגד רעם ונגד אליאס תביעה בסדר דין מקוצר על סך 1,440,464 ₪ הכולל פיצוי מוסכם בגין הכשל שבאי אספקת 284 טון זיתים הנותרים, ריבית בשיעור 6% וכן סך של 50,000 בגין הוצאות משפטיות.

...

בית משפט קמא אף קבע כי המשיבים "אשר הנטל עליהם להוכיח את אי סבירות הפיצוי לא הביאו ראיות מצדם מהן ניתן ללמוד אודות צפיות הנזק הנובע מאי אספקת מלוא כמות הזיתים" אף על פי כן הסתפק בעדות אליאס ממנה למד כי "הצדדים כלל לא נתנו דעתם להיקף הנזק שייגרם מההפרה האמורה". הדעת נותנת שבית משפט קמא סבר שלו רק נטענה הטענה, זו הייתה מתקבלת על ידו, וחוש הצדק שלו הוביל אותו למסקנה לעיל, אלא שחוששני שמסקנה זו לא עולה בקנה אחד עם ההלכה הנוהגת.

הערעור מתקבל אפוא כך שחרף הפיצוי שנקבע ע"י בית משפט קמא (200,000 ₪) יבוא הסכום 1,363,200 ₪.

בחינה נקודתית של הפרסומים בשים לב לאמור לעיל, יש לבדוק האם הפרסומים מקימים חיוב בפצוי מוסכם בסדר דין מקוצר על פי הסכם הפשרה.

...

מותב זה אינו יושב כערכאת ערעור על פסק דין אחר שניתן בבימ"ש זה ולכן דין הטענה להידחות.

"היה והנתבע ו/או מי מטעמו יפרסם כל פרסום משמיץ כמשמעות המונח בחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה – 1965 ו/או כל פרסום מכל סוג שהוא אודות התובעת ו/או כנגד וואלה ו/או כנגד מי מטעמן, כי אז ישלם הנתבע לתובעת פיצוי מוסכם בגובה 10,000 ₪ בתוספת מע"מ בגין כל פרסום כאמור וזאת תוך 7 ימים לאחר קבלת דרישה בכתב מטעם התובעת. במקרה של פרסום כאמור לא תעמוד לנתבעת טענת הגנה כלשהיא לפי חוק איסור לשון הרע, ועל התובעת יהיה להוכיח את דבר הפרסום בלבד. סכום הפיצוי המוסכם מוסכם בין הצדדים בהיותו סביר והגיוני בנסיבות העניין." ההסכם שתוכנו המלא, לא הובא לפני כבוד השופט צימרמן, שותק בסוגית משך הזמן בו יעמדו בתוקף התחייבויות הצדדים.

בנוסף, יצוין כי לא ברור כי זו אכן הייתה כוונת ומטרת הצדדים ומכאן שגם על דרך התחקות אחר כוונת הצדדים ותוכנו של ההסכם, ניתן להגיע למסקנה שהצדדים התכוונו לתחולה של 18 חודש, ולא יותר.

בנוסף לתביעת הפינוי, הגישו המשיבים ביום 06.09.2009 תביעה כספית נגד המבקשת, בהליך של סדר דין מקוצר, לתשלום של הפיצויים המוסכמים על סך 100$ לכל יום איחור בפנוי הדירה (ר' תא"מ 4658-09-09 שניתן על ידי כב' השופט אילן רונן; התיק בראשיתו היתנהל בפני כב' השופט אהוד שוורץ).

התביעה הקודמת (תא"מ 4658-09-09) כללה דיון בטענת זיוף החתימה, אשר נדחתה ודיון באשר לסכום התביעה שהתבסס על הפיצויים המוסכמים בסך של 100$ לכל יום איחור בפנוי הדירה.

...

לאחר שבחנתי את פסקי הדין כאמור מצאתי כי הם מתאימים לעניינינו בהקשרים שהובאו לעיל.

ביחס לעניין ס.א.ר אני סבור כי סדר הדין בו הוגשה התובענה אינו מעלה או מוריד.

סיכום הבקשה נדחית.

בקשת רשות להיתגונן בפני תובענה בסדר דין מקוצר על סך של 146,285 ₪, הנתבע כפצוי מוסכם בגין הפרה נטענת מצדו של המבקש של הסכם למכירת זכויותיו בבית מגורים, למשיב.

...

לאחר עיון בטענות הצדדים, ולאחר ששמעתי חקירת המבקש ואביו בפני, הגעתי לכלל מסקנה כי טענות ההגנה נשוא בקשת הרשות להתגונן לא קרסו מהלך החקירה והן ראויות להתברר, ולפיכך יש מקום לקבלת הבקשה ולמתן רשות למבקש להתגונן בפני התובענה.

לאור כל האמור, לא שוכנעתי כטענת המשיב כי המדובר בהגנת בדים.

את תביעתם לפיצויים, שהוגשה לבית משפט השלום בפתח תקוה בסדר דין מקוצר, סמכו המשיבים על הוראת הפיצויים המוסכמים שבסעיף 13 של החוזה: "כל צד אשר יפר הסכם זה או כל תנאי עקרי ממנו ישלם למישנהו פיצויים מוסכמים ומוערכים מראש בסך של 100,000 ל"י....". שופטת השלום המלומדת (כבוד השופטת ש' פריש) עשתה שימוש בהוראת הסיפא לסעיף 15(א) של חוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א-1970, והחליטה להפחית את סכום הפיצויים ל 2,000 שקל בלבד, בתוספת ריבית, הצמדה והוצאות.

על פי פירוש זה תנאי עקרי הוא תנאי, "שקיומו הוא חיוני מבחינת הגשמת תכליתו של ההסכם להבדיל מהתחייבות סתם שהיא טפלה לאותה מטרה וגוררת רק זכות לתבוע פיצויים על הפרתה." (השופט אגרנט בע"א 41/48 בעמוד 610).

...

בנסיבות אלה המסקנה הברורה המתבקשת היא, שמועד המסירה היה מעיקרו של החוזה.

המסקנה, כי הצדדים התעלמו כליל מהיחס שבין הסכום שנקבע לבין הנזק הצפוי מההפרה שבגינו נקבע, עולה מנוסח הכתוב עצמו, ואינה זקוקה לראיה ישירה או מפורשת.

דעתי היא, שיש לקבל את הערעור, לבטל את פסק דינו של בית המשפט המחוזי ולהחזיר על כנו את פסק הדין של בית משפט השלום.

דעתי היא גם כדעת חברתי הנכבדה, שהפיצויים, שנזכרו בחוזה, נקבעו ללא כל יחס סביר לנזק, שבעלי הדין יכלו לראותו מראש בעת כריתת החוזה, כמתייחס להפרה הקונקרטית של איחור במסירת הדירה במשך תקופה של חודשיים ומחצה; ומאחר שהסכום, אליו היא הגיעה בעקבות שופטת בית משפט השלום, מקובל עלי, אני מצטרף למסקנתה, שדין הערעור להתקבל, כאמור בפסק דינה.