בהחלטה נקבע כי מכיוון שהתשלום למערערים נעשה בתיק ההוצאה לפועל על ידי החברה האחרת, והבקשה לסגירת תיק ההוצאה לפועל עקב תשלום מלוא החוב הוגשה מבלי לציין שמדובר בתשלום שנעשה מכוח הלוואה שנתנה החברה האחרת רק למנוח, אין למנוח זכות לתבוע השבה מכוח סעיף 18(א) לחוק ההוצאה לפועל.
מנגד, המערערים טענו כי:
יש לדחות את התביעה על הסף בגלל העידר עילה ובגלל חוסר תום לב מצד המשיב והשמוש לרעה שנעשה על ידו באישיות משפטית של חברה בע"מ לצורך היתחמקות מתשלום חוב של חברת הבנייה שהמנוח היה בעל הזכויות היחיד בה.
למשיב אין כל עילה בדין לידרוש השבת הכספים ששולמו, מכיוון שאלו שולמו על ידי החברה האחרת ולא על ידי המנוח.
המשיב והמנוח הציגו מצגים כוזבים בהליכים הקודמים באשר לפעילות חברת הבנייה והחברה האחרת, וטענותיו בהליך זה הן טענות הסותרות את טענותיו בהליכים הקודמים, ויש לדחותן בשל השתק שפוטי.
...
במצב עניינים זה ולאור הראיות שהוצגו בבית משפט קמא, לא היה מקום למסקנה כי נטל הראיה הכבד, שאין מחלוקת שמוטל בעניין על המשיב, הורם.
לסיכום
לאור כל האמור לעיל, אני מורה על קבלת הערעור, ביטול פסק הדין של בית המשפט קמא ודחיית תביעת המשיב נגד המערערים.
המשיב ישלם למערערים הוצאות הליך זה בסך כולל של 10,000 ש"ח. סכום זה ישולם בתוך 30 ימים ממועד המצאת פסק דין זה, אחרת יישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית ממועד פסק הדין ועד התשלום בפועל.
