סגירת הצעה לציבור הצעה לאחר הסגירה בטלה

עולה כי לשיטתו מדובר בשליחות מיוחדת, במובן זה ש"בטל השלוח בטלה השליחות".

עמדתי בענין אחרון זה כעמדתו של בית המשפט קמא וכפי שנימק אותה בפסקות 26-24 לפסק הדין: "לאחר ניתוח טענות הצדדים עמדת הנתבעת לפיה עם סגירת העמותה פקעה ההצעה אינה מקובלת עלי ואני סבור כי ההצעה היתה תקפה גם ביום 23.9.2012 מועד מציאת עצמות המנוח". ביהמ"ש נימק עמדתו זו כך: "גם כשהודיעה העמותה לציבור על הפסקת פעולתה (ת/1) היא לא אמרה דבר באשר לביטול הצעת הפרס. העמותה גם התנהגה לאחר מכן בצורה גלויה המעידה על המשך באותה דרך". בית המשפט המשיך ופירט התנהגויות העמותה שמאששות את מסקנתו.

...

בהעדר בסיס ראייתי לקביעה האמורה, אינני יכול להסכים לה. מי הציע את הפרס – העמותה או המדינה ביהמ"ש קמא קבע כי "העמותה היתה רק אמצעי בידי המדינה לקבל מידע בעניינם של הנעדרים, תוכן הצעת הפרס לכל אורך הדרך היה על דעתה ובהסכמה מלאה של הנתבעת ושלמעשה יש לראותה כהצעת פרס מטעם הנתבעת", שכן "מהמסמכים שהוצגו בדיון עולה כי באישור ראש הממשלה דאז אריאל שרון, הוקמה העמותה תוך הבהרה כי המימון לפעילותה כמו גם הפרס בסך עשרה מיליון דולר ישולם מתקציבו של משרד הבטחון. עמדה זו לא השתנתה לאורך כל הדרך ... העמותה שימשה אמצעי לפעילות ממשלתית מובהקת, איתור הנעדרים ... לסיכום פרק זה ניתן לקבוע כי העמותה פעלה בידיעה מלאה של הנתבעת. את מערכת היחסים ביניהן לענין הצעת הפרס ותשלומו לזוכה ניתן להגדיר כיחסי שליחות ... במילים אחרות פעולות העמותה מחייבות גם את הנתבעת כל עוד לא הוחלט על הפסקת יחסי השליחות" (פסקה 22 לפסק הדין).

המדינה לא תיכננה את פעילותה מול העמותה ולא התכוונה ליצור את אותו חיץ מלאכותי עליו התבסס השופט עמית בדחותו את ערעור המערערים, תוך עשיית הפרדה מלאכותית, שלטעמי אין לה מקום, בין העמותה למדינה, כשהוא מייחס את הישארותם של אותם שלטי חוצות המפרסמים את הפרס שלא הוסרו לאחר ההודעה הפומבית על הפסקת פעילות העמותה לעמותה ולא למדינה, "מי שיצר את המצג לגבי הפרס בכך שהותיר את המודעות תלויות היתה העמותה ולא המדינה ... העמותה גם התנהגה לאחר מכן בצורה גלויה המעידה על המשך באותה דרך ... בנסיבות אלו אני סבור כי לא הוטלה על המדינה חובה לפרסם הצהרה פומבית על פקיעת הצעת הפרס וקל וחומר שלא עמדה למדינה חובה לפרסם זאת בשלטי חוצות כדי להוביל לפקיעת ההצעה". לסיכום דומה שחוסר ההפרדה בין העמותה לבין המדינה ומערכת הבטחון היה גלוי לעין כל, למן היועץ המשפטי לממשלה דאז ועד לנקודת מבטו של מנכ"ל העמותה דאז מר בן ראובן, שהסביר לבית המשפט במהלך עדותו מדוע לא הועברו כספי הפרס על ידי המדינה לעמותה "למה שיועבר? הוא [הפרס – ג'.ק] הוא ממדינת ישראל, העמותה היא עמותה של מדינת ישראל, לכן מדינת ישראל התחייבה לגורמים שבמידה ומישהו מקבל את הפרס היא תשלם את הסכום. לא היה שום צורך שהכסף הזה יהיה בידי העמותה". נקודה אחרונה שמעלה השופט עמית המכשילה את תביעתם של המערערים נוגעת "להעדר התייחסות כלשהי להצעת הפרס, בזמן הגילוי ואף לאחריו המצטרף לקשיים נוספים שציינתי לעיל ומוביל למסקנה כי המערערים לא הוכיחו את זכותם המשפטית לקבל את הפרס מכח דיני החוזים" (פסקה 50 לחוו"ד).

דברים אלה אינם מתיישבים עם הדברים המשתמעים מהאמור בפסקה 1 לחוות דעתו של השופט עמית לפיהם "השופט הנדל סבור כי חוסר הוודאות של המערערים לגבי מהות הממצא – אינו שולל את האפשרות לראות בהתנהגותם קיבול להצעת המדינה. גם העובדה שהמערערים מצאו את העצמות במקרה, אינה גורעת מן האפשרות שקיבול בהתנהגות יוביל לכריתת חוזה מחייב. אלה הם עיקרי פסק דינו של חברי, ואליהם אני מסכים". מכל מקום, גם בענין זה אני מצטרף לדברי חברי השופט הנדל, שראה בעצם מציאת הגופה והתקשרות למשטרה כקיבול בהתנהגות "המערערים ידעו על הפרס והתקשרו למשטרה על מנת לזכות בו, אי נכונותם לגלות את תקוותם כי מדובר בגופת המנוח, לבל יחשדו בהם כמעורבים במותו, ניתנת להבנה, ובכל מקרה נתון זה אינו מוציא אותם מכלל הזכאים לקבלת הפרס על פי תנאי ההצעה". לאור האמור אני מצרף את דעתי לדעת השופט הנדל, שיש לקבל את ערעורם של המערערים, כך שהמדינה תחוייב בתשלום סכום הפרס שהוצע על ידה.

בעיניין זה ר' הדברים שנאמרו בפרשת דנ"פ 1397/03 שבס נ' מ"י פ"ד נ"ט (4) 385 (2004), ביחס ליסוד הנפשי בעבירת הפרת אמונים, אשר זהה ליסוד הנפשי קא עסקינן: "היסוד הנפשי בעבירה של מעשה הפרת אמונים הפוגע בציבור הנו מודעות לטיב המעשה ולקיום הנסיבות. מודעות לטיב המעשה עניינה מודעות לטיב הפיזי של המעשה, ולא למשמעותו הנורמאטיבית. מודעות לקיום הנסיבות עניינה מודעות ליסודות הפיזיים היוצרים פגיעה בציבור. כאשר "טיב המעשה" הוא פעולה מתוך ניגוד עניינים הפוגע בציבור, המודעות הנדרשת הנה לעובדות היוצרות את ניגוד העניינים הפוגע בציבור.

אף שאין חולק כי מדובר בפער זמנים לא מבוטל, הרי שאין המדובר בפרק זמן כה רב אשר מאפשר להשקיף על השיחות במשקפי "שיחה בטלה". שיחות הנאשמים עם ברזילי היו מוכוונות מטרה, ונועדו להשיג את התוצאה לה שאפו – הודאת ברזילי כי הודעותיו במישטרה היו בגדר "טעות". אלו אינן שיחות סלון גרידא.

מה תוכן המכתב של עו"ד פאר? כפי שאמרתי לך קודם" בהמשך, בשורה 190, שוב מטיחה החוקרת ברב וולפא כי "טרם התקבלה החלטה סופית בפרקליטות" ובשורה 200 היא אומרת לו: "אני מבקשת ממך בכל לשון של בקשה לא ליצור קשר עם המעורבים בתיק זה ולא לדבר על תוכן החקירה" הינה כי כן, מדברים אלה עולה מפורשות כי עוד עובר לחקירה זו שהתקיימה לאחר השימוע, ובודאי שלאחריה, הרב וולפא ידע היטב שתיק השוחד לא ניסגר.

לאור חוסר האשמה בתיק, פרקליטת המחוז עו"ד רחל שיבר, הציעה שעניין התרומות יעבור לפסים משמעתיים ולא פליליים ברבנות הראשית לישראל וזאת בהסכמת החתו"מ. עניין סגירת התיק מחוסר אשמה בתיק והעברת סוגיית תרומות לארוע להליך משמעתי ברבנות הראשית, נסוחו טרם הסתיים ומטופל והפרקליטות עושה לסיום לאלתר" (הדגשה שלי – ר.א.) מכאן, שאף לשיטתו של עו"ד פאר, במועד כתיבת מכתב זה תיק השוחד טרם ניסגר, ומאחר שהרב וולפא לא קיבל מעורך דינו הנאמן עליו, אותו מינה לתקיד בכיר במועצה הדתית, שום עידכון ביחס לסטאטוס תיק השוחד, סבורני כי נשמטת הקרקע מתחת לטענותיו כי לא היה מודע לאי סגירת תיק השוחד על ידי הפרקליטות.

...

מאחר שהרב וולפא לא העיד, ולו פעם אחת, כי לאחר מכתב זה קיבל מידע שונה מעו"ד פאר, ובשים לב לדקדקנותו המופלגת של הרב וולפא והיותו איש הספר והמילה הכתובה, הרי שדין טענה זו להידחות אף היא.

נוכח האמור, ונוכח עוצמת הפגיעה בערכים המוגנים עליהם באה הוראת סעיף 249 לחוק העונשין להגן, איני סבור שמקרה זה בא בקהלם של המקרים המנויים בסעיף 34י"ז לחוק העונשין, ודין הטענה להידחות.

נוכח כל האמור לעיל אני מרשיע את הנאשמים בעבירה המיוחסת להם – הטרדת עד, עבירה לפי סעיף 249 לחוק העונשין.

עם קבלת הבקשה ניתן צו אירעי, לפיו לאחר סגירת תיבת המכרזים לא יקודמו הליכי המיכרז, וניתנה החלטה על הגשת טיעוני הצדדים.

רקע המבקשים הגישו לבית הדין האיזורי לעבודה בתל אביב-יפו (השופטת ש' מאירי ונציגי הציבור ה"ה א' בן קרת ור' שפיר; ס"ק 35813-03-16) בקשת צד בסכסוך קיבוצי למתן סעדים הצהרתיים קבועים, לפיהם העובד הוא עובד קבוע במשיבה והחלטת המשיבה לפטר את העובד בטלה.

ביום 27.6.2016, לאחר שהצדדים הסכימו להצעת נשיא בית דין זה לראות בהחלטת בית הדין האיזורי פסק דין סופי, ניתנה החלטת הנשיא לפיה ההחלטה בבית הדין האיזורי תהווה את פסק הדין בתיק שבפני בית הדין האיזורי ובקשת רשות העירעור תהפוך לערעור.

...

לאחר שבחנו את טענות הצדדים ועיינו בהחלטת בית הדין האזורי, בבקשה ובכתבי הטענות, הגענו לכלל מסקנה לפיה יש לדחות את הבקשה לסעד זמני בערעור על יסוד מאזן הנוחות, מבלי שנדרש לקביעות לכאוריות על סיכויי הערעור, שמשלא נשמעו בו עדויות לא ניתן לומר כי הוא מחוסר סיכוי.

לענין זה, אנו מורים למשיבה לציין באופן מפורש (כפי שהיה ראוי לעשות מלכתחילה במסמכי המכרז), כי בעקבות תוצאות ההליך יכול שהזכיה במכרז תבוטל והמשרה תאוייש על ידי מי שמילא אותה בתקופה שקדמה למכרז.

סוף דבר – הבקשה נדחית והצו הארעי מיום 25.7.2016 בטל בזה.

העותרת מבקשת בעתירה כי ייקבע שההחלטה בטלה, בכל הנוגע לפרויקטים שיוקמו או הוקמו מכוח "הזמנה להציע הצעות להליך תחרותי מס' 1 לקביעת תעריף לייצור חשמל בטכנולוגיה פוטו-וולטאית בשילוב קיבולת אגירה, למתקנים המחוברים או המשולבים לרשת החלוקה" (להלן – ההזמנה הראשונה), ומכוח "הזמנה להציע הצעות להליך תחרותי מס' 2" באותו עניין.

מעיון בהזמנה הראשונה עולה, כי במסגרתה הוזמן הציבור להציע הצעות לתעריף לרכישת חשמל אשר ייווצר במתקני ייצור משולבי אנרגיה אשר יוקמו בשטח ישראל ויחוברו לרשת החלוקה (סעיף 1.1).

נקבע עוד, כי ככל שהרשות תקבל בעתירה החלטה ביחס להסדרות ולתעריפים שיחולו על המתקנים לאחר תקופת התעריף, תגולם בהם ההנחה כי עלויות ההקמה, התפעול והתחזוקה של המיתקן שולמו במלואן במהלך תקופת התעריף (סעיף 5.4).

חוק זה קובע רשימה סגורה של עניינים בהם מוסמך בית המשפט לעניינים מינהליים לידון.

...

גם מטעם זה, יש לדחות את העתירה על הסף בשל העדר סמכות.

ככאלה, קשה לראותם כהתקשרות בחוזה לביצוע עסקה בטובין או לרכישת שירותים (למסקנה דומה, בהקשר של הקצאת רישיונות לקווי שירות של תחבורה ציבורית, ראו עע"מ 7002/19 ‏צ'יינה מוטורס בע"מ נ' משרד התחבורה והבטיחות בדרכים (2020)).

התוצאה של כל האמור לעיל היא, כי אני מקבל את טענת המשיבות, וקובע כי הסמכות העניינית לדון בעתירה אינה נתונה לבית משפט זה. משכך, אני דוחה את העתירה על הסף, וזאת בלא שעליי להתייחס לטענות נוספות שעלו, ובהן טענה לחוסר ניקיון כפיים ולאי צירוף צדדים רלוונטיים.

הנתבע טען כי מימוש עיסקאות תמ"א אורך זמן רב והציע לתובע, מאחר שהנתבע מתמחה במכירת עתיקות ומוצרי יד שניה, כי הצדדים יחלו לרכוש מוצרי עתיקות ויד שניה, והנתבע ימכור אותן לצורך הכנסת כספים לקופת השותפות ממנה ייהנה אף התובע.

בסוף דצמבר 2016 רכש הנתבע תמורת סך של 100,000 ₪, שני תאי שירותים שיהיו מותקנים בשוק מחנה יהודה בירושלים לשימוש הציבור בתשלום.

לכן סוכם בין הצדדים כי ההיתקשרות ביניהם בטלה ומבוטלת והנתבע ישיב לתובע את מלוא כספו בשיעורים חודשיים שלא יפחתו מ-15,000 ₪ בחודש, במסגרת הסכם הלוואה שנחתם בין הצדדים.

תלונה שהגיש הנתבע במישטרה ניסגרה לאחר שהתברר כי אין לה בסיס.

...

סוף דבר התביעה מתקבלת בחלקה והתביעה שכנגד נדחית.

הנתבע ישלם לתובע סך של 483,500 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד החתימה על ההסכם – 13.2.2017, ועד התשלום בפועל.

כמו כן, הנתבע ישלם לתובע הוצאות משפט בסך של 13,000 ₪ ושכר טרחת עו"ד בסכום כולל של 31,000 ₪.