לאחר שהתובע פנה אל הנתבעת לבירור העניין, נשלחו לו מספר אישורים על נתוני ארנונה, תוך פירוט נכסי המקרקעין בגינם נשלחו דרישות התשלום וכן נשלח מיסמך "דוח עומק חוב", ממנו עולה כי הנתבעת הטילה עיקול על חשבון הבנק אותו מנהל התובע בבנק הבנלאומי הראשון בע"מ, סניף טבריה (להלן: "הבנק הבנלאומי").
בעיניין הנזק, הנתבעת טוענת שאין בכתב התביעה פירוט מינימלי כיצד נגרם לתובע נזק בסכום של 350,000 ₪ כתוצאה מהטלת העיקול בחשבונו בבנק הבנלאומי, כאשר הסכום הנתבע על ידו, מופרך ומנותק מהמציאות.
לא זו אף זו, עדות אלה לפיה לאחר קבלת דרישות התשלום והטלת העיקולים על חשבון התובע בבנק הבנלאומי, היא פנתה אל הנתבעת בבקשה לביטול העיקול הן בשנת 2016 בכתב ובעל פה והן בתאריך 5.1.20, הייתה אמינה בעיניי וגובתה באסמכתאות (נספחים 5 ו – 10-15 לתצהירה) מה גם שבסעיפים 9-10 לתצהירה, אישרה אורטל פניית אלה הנ"ל.
מצידה, אישרה אורטל, עדת הנתבעת, הן בעדותה בתצהיר והן בחקירתה הנגדית בפניי, שחלה טעות ברשום תעודת הזהות של התובע על הנכסים בגינם נשלחו דרישות התשלום וגם אישרה ביצוע פעולות אכיפה כנגד התובע לרבות, הטלת עיקול על חשבונו בבנק הבנלאומי.
לאור האמור לעיל ולאחר שהוכח בפניי כי התובע לא החזיק בנכסים נשוא העיקול בתחום שיפוטה של הנתבעת וכן לא הוכח שהוא חייב לנתבעת כספים כלשהם וכן שעה שהנתבעת והעדה מטעמה הודו שרישום מספר תעודת הזהות של התובע על הנכסים מקורו בטעות, הרי העיקול שהוטל על חשבונו של התובע בבנק הבנלאומי בגין חובות מס הנוגעים לנכסים הנ"ל, נעשה שלא כדין.
...
וכך נקבע:
"לדעתי, בעצם הצגתו של המערער, כמי שמתחמק, לכאורה, מלשלם את חובותיו, יש כדי להשפילו ולפגוע בשמו הטוב, בעיניו של בנקאי סביר, ללא כל קשר לגובה העיקול. וזאת במיוחד לנוכח היותו של המערער עורך דין במקצועו, כך שפרסום העיקול היה עלול גם לפגוע במשלח ידו (ובמיוחד משום שהעיקול שהוטל בבנק לאומי היה על שני חשבונות נאמנות שניהל עבור אחד מלקוחותיו). ובמילים אחרות: בעוד שלגובה העיקול ולעובדה שצוינה סיבת העיקול, אולי נודעת חשיבות לשאלת גובה הנזק שנגרם למערער, הרי שאין בהם כדי להשפיע על עצם הכתמתו של המערער כמי שמתחמק ואינו עומד בתשלום חובותיו, יהיו אשר יהיו, עד כדי שלא היה מנוס אלא להטיל עיקול על רכושו. מכאן, שהטלת העיקול על חשבונות הבנק של המערער מהווה לשון הרע נגדו כהגדרתה בסעיף 1 לחוק."
בנוסף, אין בידי לקבל את טענת הנתבעת להגנת תום הלב בהתאם לסעיף 15(2) לחוק, הקובע הגנה לעושה הפרסום בתום לב בנסיבות ש"היחסים שבינו לבין האדם שאליו הופנה הפרסום הטילו עליו חובה חוקית, מוסרית או חברתית לעשות אותו פרסום".
מכאן, לאחר שבחנתי את טענות התובע מחד וטענות הנתבעת מאידך, אני סבורה כי ראוי להטיל על הנתבעת פיצוי כספי בסך של 30,000 ₪.
סוף דבר
לאור האמור, אני מקבלת את התביעה ומחייבת את הנתבעת לשלם לתובע פיצוי בסך של 35,000 ₪, בשל פרסום לשון הרע בהתאם לסעיף 7א(ב) לחוק, בתוספת הפרשי ריבית והצמדה כדין מיום הגשת התביעה ועד למועד התשלום בפועל.
