נשיכת כלב שכבר תקף בעבר

לחילופין טוענת התובעת, כי ארוע הנשיכה היתרחש בשל רשלנות הנתבעים, אשר אפשרו לכלבם לחמוק ללא רצועה מביתם ולתקוף את כלבתה.

עוד עולה מעדותם של הנתבעים, כי הכלב כבר תקף בעבר את הכלבה, וכי היו מודעים ליכולתו של הכלב לפתוח בכוחות עצמו את דלת ביתם, בהיותה בלתי נעולה (ראו: עמ' 9 לפרוטוקול, שו' 9-12).

...

בנוסף, מסתמכת התובעת על הוראת סעיף 40 לפקודת הנזיקין הקובע את כלל "חובת הראיה ברשלנות לגבי חיה"; על הוראת סעיף 41 לפקודה הקובע את כלל "הדבר מדבר בעדו"; וכן על הוראת סעיף 38 לפקודת הנזיקין הקובע את כלל "חובת הראיה ברשלנות בדברים מסוכנים". בסיכומו של דבר, עותרת התובעת לפיצוי כולל בסך 43,500 ₪, בהתאם לראשי הנזק הבאים: פיצוי בגין הוצאות רפואיות שנגרמו כתוצאה מאירוע התקיפה בסך 1,500 ₪; פיצוי בגין עלות רכישת הכלבה בסך 12,000 ₪; פיצוי בגין עוגמת נפש בסך 10,000 ₪; פיצוי בגין "הפסד השתכרות לעתיד", שכן הכלבה היתה עתידה להמליט גורים הניתנים למכירה בסך 20,000 ש"ח. מנגד טוענים הנתבעים, כי כלבם אינו משתייך לאחד הזנים המסוכנים המוגדרים בחוק, וכי התובעת היא שעברה על חוק העזר העירוני בכך שיצאה עם כלבתה מחוץ לביתה מבלי שהייתה קשורה.

לפיכך אני מקבלת את עדותה בעניין זה. כן השתכנעתי כי לתובעת נגרמה עוגמת נפש, המצדיקה פיצוי הולם.

סוף דבר: התביעה מתקבלת בחלקה.

הנתבעים ישלמו לתובעת, יחד ולחוד, סך של 18,500 ₪ כשהם נושאים הצמדה מיום הגשת התביעה ועד למועד התשלום.

לטענתו המדובר בכלב שכבר נשך בעבר.

יתרה מכך, קודם לארוע נשוא התביעה, כלבו של הנתבע 1 היה מעורב בתקרית אחרת נוספת, שבה תקף את כלבי השכנה וגרם להם לחבלה.

...

לאחר שעיינתי בראיות בטענות הצדדים לעניין זה ובראיות שלפני הגעתי לכלל מסקנה כי אין לקבל את טענת הנתבעת 2 לעניין זה. סעיף 3 לפרק ט' של הפוליסה קובע : "הסיכונים המכוסים- חבות לתשלום פיצויים לצד שלישי אשר תוטל על המבוטח על פי החוק בגין מקרה ביטוח אך לא כאשר תוטל במישרין ובעקיפין, מתוך או בקשר עם: ...

לפיכך, אני קובעת כי הנתבעת 2 חבה ביחד ולחוד, כמבטחת הנתבע 1, עם הנתבע 1 בנזקי התובע, כפי שפורט לעיל, פרט לפיצוי העונשי אותו פסקתי לחובת הנתבע 1 בגין עוולת התקיפה.

סוף דבר, אני מחייבת את הנתבע 1 לשלם לתובע סך של 3000 ₪.

בתאריך 21.12.12, ערב יום שישי, בישוב קציר, ננשך התובע על ידי כלבה ושמה "ניקי" (להלן: "הכלבה"), השייכת לנתבע שהוא שכנו.

התובע, הטוען כי מדובר בכלבה שכבר תקפה אותו בעבר ללא סיבה, בהזדמנויות אחרות קודמות, תיאר את האירוע נשוא תביעתו, כך: "חזרתי מבית הכנסת, בשעה 17:50 יחד עם חבר שגם היה בבית הכנסת.

...

במהלך עדותו בפני אמר מר ויטל: "הוא הדגים במקל אצלי בחצר מה הוא עשה, תנועות חדות עם היד. היה נראה לי שהוא מדליק את הכלבה עם התנועות האלו, זה היה נראה לי לא נורמלי. כלב זוכר, הכלבה זכרה את מה שהוא עשה לה...". שני העדים הוסיפו כי ניסו לדבר על לבו של התובע כדי שיסיר את תביעתו ויגיע להסכמה עם הנתבע ואולם לטענתם הוא דחה את הצעותיהם.

לאחר ששמעתי את עדויות הצדדים והעדים מטעם הנתבע, מסקנתי היא כי דין התביעה להתקבל בחלקה הקטן, ואלה הם נימוקי: סעיף 41 א. לפקודת הנזיקין (נוסח חדש), התשכ"ח-1968 קובע כי: "בתובענה בשל נזק לגוף שנגרם על ידי כלב, חייב בעליו של הכלב

משמצאתי את גרסת התובע כלוקה בתיאורים מוגזמים אודות התנהגות הכלבה כלפיו בהזדמנויות הקודמות, בעוד שהוא עצמו, כמו גם העדים שהעידו מטעם הנתבע, ציירו בפני תמונת אדם השש אלי קרב בכל פעם שבה הוא יוצא מביתו לכיוון הבית בו מתגוררת הכלבה, כשהוא אוחז בידו מקל ועושה בו שימוש גם שלא לצורך, סבורני כי יש לו אשם תורם משמעותי לנזק שבסופו של דבר נגרם לו. סוף דבר, על רקע כשלון הנתבע בשמירה על הכלבה בהותירו את תפקיד הההשגחה עליה לשני ילדיו הקטינים, הנני מחליטה לחלק את האחריות בין הצדדים באופן שהתובע יישא בחלקה המכריע – 65% ואילו הנתבע יישא בחלק הנותר – 35%.

העד העיד שהכלב כבר תקף כלב אחד.

בית המשפט ציין כי העבירה האמורה אינה עבירה תוצאתית "ולצורך הכרעת הדין אינני נדרש לקבוע האם כלבו של הנאשם גרם לנשיכות שנגרמו למתלוננת או שהללו נגרמו על ידי כלבה שלה (אם כי האפשרות הראשונה מתיישבת יותר עם נסיון החיים ועם העובדות שהתבררו במשפט זה)". בית המשפט קבע כממצא עובדתי כי כלבו של המשיב אכן חמק אל מחוץ לחצרו של המשיב, מתחת לפירצה שחפר בגדר הרשת.

שלישית, הוכח כי הכלב כבר יצא בעבר, לפני הארוע הנדון כאן, מחצר ביתו של המשיב.

...

סבור אני כי כאשר מביאים בחשבון את הצעדים שנקט הנאשם למניעת הסכנה, צעדים שאמנם לא הספיקו, כפי שהתברר בדיעבד, אין מקום להכתימו בכתם ההרשעה.

בהתאם סבור אני כי באמות המידה של המשפט הפלילי אין מקום להטיל בנאשם את כתם ההרשעה.

בסיכומו של דבר סבור אני כי דין הערעור להידחות.

לטענת התובעת, באחד הבקרים, שעה שהיא וחברתה רבקה וכלבה של התובעת, רצו בסמוך לווילה של הנתבע, הסתער עליה לפתע כלב הרוטווילר שהיה ללא רצועה וללא מחסום, התנפל על כלב הרועה של התובעת אשר היה קשור בשרשרת לידה הימנית של התובעת, גם הוא ללא מחסום, התובעת ניסתה להדוף את הכלב התוקף, וכלב הרוטווילר תקף את התובעת, ונשך אותה בכל חלקי גופה ובעיקר בידיה.

ניתן לומר כבר בשלב זה כי קביעותיו של המומחה אינן עומדות שכן אין מחלוקת שכלב הרוטווילר תקף את כלב הרועים ולאחר מכן את התובעת גם ללא איום וגם ללא תקיפה מוקדמים.

ד"ר אור אישר כי לא שאל את הנתבע אם כלב הרוטווילר תקף בעבר והוא הבהיר כי חוות דעתו התייחסה לגזע כלבי הרוטווילר באופן כללי.

...

אזכיר שוב כי החברה, הגברת גבריאל, לא נחקרה על האמור בסעיף 8 לתצהירה שם פירטה כי כלב הרוטווילר תקף את התובעת ופגע בתובעת לאחר שהתנפל ותקף את כלב הרועים, ועדותה של התובעת עצמה בעיניין זה מקובלת עלי במלואה.

לפיכך, התביעה בגין פריט זה נדחית.

לפיכך, אני מחייב את הנתבע בתשלום הסכומים המפורטים לעיל בפסק הדין, כשהסכומים נושאים הפרישי הצמדה וריבית כדין מהיום ועד התשלום המלא בפועל.