נשיכה של כלב אמסטף: תביעת פיצויים בגין נשיכת כלב

לפניי תביעה לפיצויים בעבור ניזקי גוף שנגרמו לתובע, בגין ארוע נשיכת כלב שאירע ביום 6/2/12.

התובע טוען גם לפצוי בגין אירוע נוסף שאירע חודש קודם לכן, כאשר כלבו נשרט מאותו כלב, הכל בהתאם לפקודת הנזיקין [נוסח חדש].

לדברי התובע באירוע הנשיכה היה הכלב אייס, שהנו כלב מסוכן מסוג אמסטף, מוחזק על ידי הנתבע-2, ביחד עם הכלבה פאפי, כאשר שני הכלבים מוחזקים ברצועה אולם על פיו של אייס לא היה חסום בזמם.

התובע הוכיח בראיות טובות ומהימנות כי אכן ננשך באותו היום על ידי כלבם של הנתבעים ובכך הוכיח את תביעתו.

...

שוכנעתי, כי גם לא קמה לנתבעים כל הגנה.

בחינת גרסת התובע, למול גרסת הנתבע-2 בתצהירו ובבית המשפט, מביאה למסקנה חד משמעית, שיש להעדיף את גרסת התובע על גרסת הנתבע-2, זאת בין היתר מן הטעמים הבאים: ראשית, אציין, כי התרשמתי ממהימנות גרסת התובע, כי ננשך על ידי הכלב, ובעיקר מכנות תחושת העלבון שספג התובע מן הנתבעים שעה שניסו להטיל דופי ולשלול את גרסתו כאילו ננשך על ידי הכלב, תחושת עלבון שהביאה לשפה הבוטה בה השתמש התובע במפגש בינו לבין הנתבע-1 ואשתו ולפעולות שנקט החל מן התלונה במשטרה, עובר לתלונה במשרד הבריאות וכלה הגשת התביעה דנן.

סוף דבר אחר כל האמור לעיל, אני קובעת, כי עלה בידי התובע להוכיח, כי כלבם של הנתבעים נשך אותו וכן עלה בידו להוכיח כי חודש קודם לארוע זה, כלבם של הנתבעים שרט את כלבו.

מבוא זוהי תביעה לפצוי התובעת על ניזקי גוף ונזקי ממון שנגרמו לה עקב נשיכת כלב.

הנתבעת טוענת עוד כי הכלב שלה הוא מסוג פיטבול רוטוויילר, כאשר הכלב שנשך את התובעת, על פי טענתה, הוא מסוג אמסטף.

בכל הנוגע לניזקי הממון שנגרמו לתובעת בשל נשיכת כלבה – הרי שעל פי סעיף 40(2) לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] ומשהוכח כי הנתבעת ידעה או לכל הפחות חזקה עליה שידעה – נוכח היות הכלב מסוג מסוכן – כי הוא מועד לעשות את המעשה שגרם לנזק (לתקוף כלב) והואיל והיא הבעלים של הכלב והממונה עליו, הרי שעליה הראיה שלא הייתה התרשלות לגבי הכלב שתחוב עליה.

...

בסופו של דבר אישרה הנתבעת, מה שגם הדעת נותנת, כי בהתחשב בכך שהכלב נמצא אצלה כבר 10 שנים, לא סביר שהיא תטעה בזיהויו (עמ' 51 שורות 26-30 לפרוטוקול).

הנתבעת נסמכת על עדותו של אריה פרג', הן באשר לטענתה כי מלכתחילה היא אמרה שלא כלבה נשך את התובעת והן ביחס לטענה בדבר אי הגעת התובעת למסדר זיהוי, אולם בעדותו של פרג' נתגלו סתירות היורדות לשורש העניין אשר בעטיין, סבורני כי אין לייחס לה משקל של ממש.

סיכום – שאלת האחריות על יסוד הנימוקים המפורטים לעיל, שעיקרם יוזכר בתמצית - משהוכח עצם קיומו של אירוע התקיפה, ומשזיהתה התובעת באופן וודאי את כלבה של הנתבעת ככלב התוקף, כאשר נתתי בעדותה של התובעת אמון מלא, ומשתועד הכלב של הנתבעת כשהוא משוטט חופשי וללא השגחה בשטח ציבורי (עובדה שיש בה כדי לסתור את טענת הנתבעת שלא יתכן שיצא מביתו), ובהתחשב בכך שמדובר בכלב מגזע מסוכן, בעל דפוס החוזר על עצמו של התנהגות תוקפנית, ונוכח תגובתה המיידית של הנתבעת לאירוע (אי הכחשת טענות התובעת, הודאה בכך שהכלב ברח בלילה, מסירת הפרטים ואי התנגדות להסגר), ומשלא הוכח קיומו של כלב דומה, ונוכח הספק שניטע בכל הנוגע לגרסת הנתבעת ואי לקיחת אחריות מצדה ביחס לאירועים דומים - שוכנעתי כי התובעת עמדה בנטל המוטל עליה והוכיחה כי הכלב של הנתבעת הוא הכלב שתקף אותה ואת כלבה באירוע נשוא כתב התביעה.

עניינה של התביעה, פיצויים בגין ניזקי גוף לפי פקודת הנזיקין [נוסח חדש].

הנתבע טען בכתב ההגנה כי בתאריך 21.01.11 הוא הלך לטייל עם כלבו מסוג רועה בלגי בחצר בית הספר "אורט". לטענתו, התובע הגיע לחצר בית הספר עם שלושה חברים ועם כלבו מסוג אמסטף.

הנתבע טען כי התובע הלך לביתו, אחרי עשר דקות חזר עם חבר נוסף ודרש לקבל פיצוי כספי בטענה שדיבר עם המאלף של כלבו, אשר המליץ לו להגיש תביעה כנגד הנתבע.

באשר לפציעתו של התובע, בעוד שלגירסת התובע, כלבו של הנתבע נשך אותו בזרוע שמאל, לגירסת הנתבע, כלבו לא נשך את התובע אלא התובע ניחבל משער בית הספר כאשר ברח בריצה מכלבו של הנתבע.

...

לאור המקובץ, טענות התובע ביחס לנסיבות שבהן נפגע וביחס למהות פגיעתו, לא הוכחו כנדרש.

סוף דבר התביעה נדחית.

  התובע ישלם לנתבע את הוצאות המשפט.

בפני תביעה כספית לתשלום פיצויים בסך 31,355 ₪, בגין נזק גוף לתובעת ולכלבה עקב נשיכת כלב הנתבעת.

בתעודת חדר המיון – מרכז רפואי רמב"ם – מיום 17.04.21 נכתב כך : "לדבריה ביום קבלתה ננשכה על ידי אמסטף בשעה שניסתה להפריד בינו לבין כלבה. פנתה עם פצע קטן מעל גליל קריבני של אגודל יד ימין ועוד שריטה דיסטלית. רגישות מקומית. ללא הגבלה בתנועה. ללא חסר NV דסטלי.

יצויין כי גרסת הנתבעת לפיה אפשר שכלב התובעת הוא שגרם לפציעתה של התובעת, נטענה בעלמא ואינה מתיישבת עם הגיון הדברים, גזעם וגודלם של הכלבים, ובפרט אינה עולה בקנה אחד עם המימצאים הרפואיים שצורפו לכתב התביעה, בפרט המסמך הרפואי מהמרפאה הווטרינארית – ד"ר מירב גולדשטיין מיום האירוע לפיו ניראו "פצעי נשיכה מרובים, קרע באפרכסת אוזן שמאל של העור והסחוס, חתך בעור באזור העורף, 2 חתכים בעור באזור הצואר צד שמאל, 3 חורים קטנים באזור הגרון" (הדגשה שלי – מ.כ.).

...

למעלה מן הצורך אוסיף, כי במקרה דנן, לא שוכנעתי כי התנהגות התובעת היתה לא סבירה בנסיבות העניין, ודווקא העובדה שכלבת הנתבעת הצליחה להגיע אל התובעת וכלבה, למרות שהתובעת ביקשה לחצות את הכביש ולהתרחק מהן, מלמד כי הנתבעת כאמור אף הפרה חובה חקוקה – היא הוראת תקנה 5 לתקנות.

סוף דבר לאחר שנתתי את דעתי לכלל הטענות, ובכללן נסיבות הארוע, נזקי גוף התובעת והוצאות רפואיות התובעת וכן הוצאות רפואיות בגין הצורך בטיפול רפואי בכלבה, כמו גם עגמת הנפש שחוותה אף בהתייחס לפציעת כלבה, מצאתי לנכון לקבל את התביעה בחלקה.

לסיכום, אני מקבל את התביעה בחלקה, ומחייב את הנתבעת לשלם לתובעת את הסך של 2,081 ₪ בגין הוצאות רפואיות, וכן סך של 4,000 ₪ בגין עגמת הנפש שנגרמה לתובעת, הכל בתוספת הוצאות משפט בסך 500 ₪ ובסה"כ 6,581 ₪.

לפניי תביעת התובעת נגד הנתבעת, שהיתה שכנתה ברח' נחליאלי, בחיפה, בטענה לפיה כלבתה של הנתבעת נשכה את התובעת ואת כלבתה, לאחר שהשתחררה מאחיזת הנתבעת ונכנסה לחצר בית התובעת.

על היריבות בין הכלבות למדתי מדברי התובעת "כלב עם כלב יכול לריב" ומדברי הנתבעת "הכלבה נינה היא כלבה מסוג אמסטף והיא תוקפנית והאיבה בין הכלבות ידועה מראש ואנו מכירים אותם מהשכונה". לא ידוע לי מדוע טוענת הנתבעת כי הכלבה נינה היא מסוג אמסטף, כאשר התובעת טוענת כי היא מגזע מעורב בצבע דבש, דבר המתיישב יותר עם תמונת הפצע לכלבה במוצג ת/1.

אני דוחה את התביעה לפצוי התובעת בגין הנשיכה או השריטה ברגלה בשל אי הרמת נטל ההוכחה כי כלבת הנתבעת היא שנשכה את התובעת או הפילה אותה (ראו מקרה דומה שנידון בת.ק. (תל-אביב-יפו) 7412-11-11 איגור ז'ולנה נ' אליהו תשובה ואח', 6.11.2012, מופיע בנבו).

...

אני קובעת כי לייקה, הכלבה של הנתבעת, נכנסה לשטח הפרטי של בית התובעת, ללא רצועה.

הסיכום הינו כי אני מקבלת את טענת התובעת לפיה הכלבה של הנתבעת נשכה את הכלבה שלה, ומחייבת את הנתבעת לשלם לתובעת את הסך 1,000 ₪ בגין הטיפול בכלבה.

אני דוחה את התביעה לפיצוי התובעת בגין הנשיכה או השריטה ברגלה בשל אי הרמת נטל ההוכחה כי כלבת הנתבעת היא שנשכה את התובעת או הפילה אותה (ראו מקרה דומה שנדון בת.ק. (תל-אביב-יפו) 7412-11-11 איגור ז'ולנה נ' אליהו תשובה ואח', 6.11.2012, מופיע בנבו).