נשיאת נשק חיילים בשירות חובה מחוץ לבסיס

העידר הליך בדיקה והיוועצות כאמור, יוצר אף הוא את הקשר בין הארוע הלבבי ממנו נפטר המנוח לבין תנאי שרותו במג"ב. טענות המשיב המנוח שרת מאז חודש 12/2003 ועד למועד פטירתו במג"ב. לפי סקירת שירות, לאורך כל השנים שרת המנוח כמפקד בסיס באיזור מגוריו ועבר מיגוון של קורסים והכשרות.

המשיב סבור כי יש לקרוא סעיף 2ב' לחוק המשפחות ביחד עם סעיף 2א' לחוק המבאר כי תקופה שבה הנספה מצוי מחוץ למקום שרותו איננה נמנית על תקופת השרות, אלא אם מדובר במוות שאירע בדרך אל מקום השרות או ממנו.

למשל, נזק שניגרם לחייל שניסה להרים משא כבד תוך התכופפות יכול להגרם גם למי שאינו חייל, אך בחינת מכלול הנסיבות של קרות הנזק עשויה להביא למסקנה שאותה פעולת התכופפות, על אף שכשלעצמה אינה נושאת סממנים מובהקים של פעילות צבאית, הייתה חלק מהשרות הצבאי של אותו חייל, על נסיבותיו השונות, כמו למשל, נשיאת מטען כמו ציוד צבאי או תחמושת, לצרכי אימונים.

זו משמעות הטלת החובה על קצין התגמולים להוכיח "הפוכו של דבר" (ראה: ע"א 192/85 קצין התגמולים נ' פרומה הכט, פ"ד מד (3) 646, 654 (להלן: פרשת הכט")).

כל התהליך הזה התבצע אצל ארז בבית שם קיבלו אתה הנשקים התדריך ומשם יצאו ומשם חזרו.

...

לאור כל האמור, אנו קובעים כי המשיב עמד בנטל המוטל עליו והוכיח במידה סבירה מאוד שהמוות אכן נגרם על-ידי אירוע או סיבה אשר אינם קשורים בשירות הצבאי.

" אשר על כן ולאור כל האמור לעיל, לא מצאת להתערב בהחלטת המשיב.

הערעור נדחה.

המנוח התייצב לשירות וחתם על נשק מסוג רוס"ר M16, נטל חלק בפעולות האימון ושוחרר ב- 11.3.2003 בשעות הערב יחד עם חיילי היחידה לשינה בבסיס צבאי, שם היה אמור לשהות עד הבוקר.

בית המשפט קבע כי לאור סעיף 2א לחוק, כדי שמות חייל מחוץ למחנה ייחשב למוות בתקופת השרות, צריך ששהותו מחוץ למחנה תהיה כדין.

המבקשת טוענת כי טעה בית המשפט קמא כשסבר שהמשיב הוכיח את "הפוכו של דבר", כלומר את היפוכה של החזקה, כאמור בסעיף זה. לטענתה, לא סביר כי המשיב יצא ידי חובתו להרים את הנטל ההוכחה בהסתמך על מידע חסר ערך של שני עדים ששמעו שיחת טלפון של המנוח עם אישתו ושל עד נוסף ששמע שמועות על שיחה זו. לדעתה, לכל היותר ניתן לקבוע כי אין מידע לגבי סיבה אזרחית להתאבדותו של המנוח, ממש כמו שאין מידע מספיק לגבי סיבה צבאית להתאבדותו.

נסיבות העניין, ככל שהובהרו, העלו כי המנוח היה במצב רוח טוב בעת שגויס, לא התנהג בצורה חריגה, ביצע את המוטל עליו ולא התלונן לבעיות בקשר לשירות או לנשיאת הנשק עליו חתם עם גיוסו לאימון.

...

לאחר שעיינתי בבקשה ובפסק הדין של בית המשפט המחוזי הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות.

תחושותיה של המבקשת וכאבה מובנים לי, אולם אין מנוס מהמסקנה לפיה לא הוכח קשר סיבתי בין מותו של המנוח לבין היותו בשירות מילואים במותו.

עם כל הצער וההבנה, אין מנוס מדחיית הבקשה.

על יסוד הודאת הנאשם בעובדות כתב האישום המתוקן כאמור, הוא הורשע בעבירות של קשירת קשר לבצוע פשע, לפי סעיף 499(א)(1) לחוק העונשין תשל"ז-1977 (להלן: "חוק העונשין"); נשיאה והובלת נשק (שתי עבירות), לפי סעיף 144(ב) רישא וסיפא לחוק העונשין; החזקת נשק (שתי עבירות), לפי סעיף 144(א) רישא וסיפא לחוק העונשין; גניבה, לפי סעיף 384 לחוק העונשין; וניסיון לסחר בנשק, לפי סעיף 144(ב2) לחוק בצרוף סעיף 25 לחוק העונשין.

החייל והקטין גנבו את הנשק, פגשו במערער מחוץ לבסיס, והמערער שילם לקטין.

הנאשם חבר לחייל בשירות חובה בצה"ל וביחד הם תיכננו שהחייל יגנוב כלי נשק מהבסיס הצבאי בו הוא משרת והם ימכרו אותו לאחרים תמורת 50,000 ₪.

...

" הערעור ראוי להידחות גם לגופו, נוכח חומרתן של העבירות. המערער נטל חלק פעיל בקשר לגנוב נשק מצה"ל, ובמטרה למכור אותו לאחר תמורת בצע כסף. אין ספק שהמערער ידע כי הקונה הפוטנציאלי עתיד להשתמש בנשק למטרות אסורות, שאם לא כן, היה פונה אותו קונה לרשויות המוסמכות ורוכש נשק כדין. כך או כך, לא ידוע מה עלה בגורלו של הרובה שנגנב, ונדמה כי אין צורך להבהיר את הסכנה הנשקפת לצבור מנשק זה. בנסיבות אלו, ובמטרה לגמול ליחיד ולהרתיע את הרבים, לא מצאנו בעונש חומרה כלשהי, ומכאן ההחלטה לדחות את הערעור." בע"פ 5318/03 סלע עמר נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 08.01.04), דובר במערער שבין השנים 2000 ו-2001 מכר ביחד עם אחר במספר הזדמנויות אמצעי לחימה מסוג תחמושת - כדורים בכמויות גדולות ביותר תמורת סכומי כסף ניכרים.

בסופו של דבר החלטתי לדחות את דרך הביניים המתווה הטלת מאסר לתקופה קצרה יותר מהראוי לנאשם בהתאם לעקרון המנחה בענישה, ולקבוע את עונשו של הנאשם לפי שיקולי שיקומו.

על רקע הצלחת התהליך הטיפולי של הנאשם ובהתחשב בשינוי שחל בתפיסות הנאשם, בהתנהגותו ובשאיפותיו, הרי שבין האפשרות לשלוח אותו למאסר, כראוי למעשיו, תוך לקיחת הסיכון שהוא ידרדר חזרה לשימוש בסמים ולתפיסות עברייניות ובתום מאסרו ישוב ויפשע ויפגע באחרים, לאפשרות להטיל עליו מאסר בעבודות שירות ולהעמידו במבחן, תוך תקווה שהוא יתמיד ויתקדם במסלול בו הוא צועד, אני סבור שיש לבחור באפשרות השניה.

נוכח כל האמור, אני גוזר על הנאשמים את העונשים הבאים: 6 חודשי מאסר בפועל.

ואלה האירועים המתוארים בכתב האישום ואשר המשיב הודה בהם: המשיב שירת כחייל ביחידת משמר הגבול, ובשנות שרותו - בשנת 1998 או בשנת 1999 - גנב מהנשקייה של משמר הגבול רימון רסס (מס' 26).

אותה עת נערכה מסיבת פתיחה של המועדון ובמקום שהו - במועדון ומחוצה לו - אנשים רבים.

על רקע כל אלה קבע בית-המשפט כי "בבסיסו הנאשם הוא בעל חשיבה עבריינית לטווח ארוך ודפוסי היתנהגות עברייניים, ולא רק התפרצויות רגעיות, על רקע גירוי כזה או אחר, ובעל הרגלים עברייניים של שימוש בסמים קשים ובאלכוהול". באותו הקשר הזכיר בית-המשפט את גניבת הרימון מצה"ל ואת שמירתו במשך זמן עד שהגיע העת לשלוף את ניצרתו כדי שישמש לתכליתו.

כן הוסיף בית-המשפט וקבע כי "אין הבדל גדול בין מה שעשה הנאשם, למעשה של מחבל; ברור שאילו נזרק הרימון על רקע פעילות חבלנית עויינת - הייתה התביעה דורשת למצות עם הנאשם את הדין, כפי הניתן על-פי העונש הנקוב בצידה של העבירה (20 שנות מאסר, ללא העבירה של נשיאת נשק), ואין מקום להיגרר אחר נטיית הלב ולהעדיף את סיבלה של משפחתו (המעוררת אמפתיה) על פני סיבלם של הנפגעים". אחרי דברים אלה הוסיף בית-המשפט וקבע כי המדובר במשיב המסוכן לסביבתו אך ניתן לעזור לו להשתקם ולהקטין את הסיכון, ובשקלול כל הנסיבות החליט לגזור עליו עונש כפי שגזר.

תופעה נוראה זו פשתה בחברתנו, היתה כמחלה ממארת, וחובה היא המוטלת עלינו, על בית-המשפט, להעלות תרומתו למלחמה קשה זו. מילחמה היא שאסור לעשות בה ויתורים, שאם נוותר ונסלח תתגבר התופעה ותלך.

...

לצערנו לא הסיק בית-משפט קמא את המסקנה הראוייה ממעשיו של המשיב ועל-כן באנו אנו לתקון את הצורך תיקון.

אנו מחליטים לקבל את ערעור המדינה, לבטל את גזר-דין המאסר שנגזר על המשיב, ותחתיו גוזרים אנו עליו עונש מאסר בן 8 שנים, מתוכן 6 שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על-תנאי.

בתאריך 17.10.01, התגייסתי לשירות חובה בצה"ל, בפרופיל רפואי 64, ובמשך חודש ימים עברתי טירונות, שכללה אימונים פיסיים קשים, פזצט"ות (קפיצות ונפילות ארצה), אימוני כושר גופני, שכללו תרגילים שחייבות זקיפות צוואר, שמירה במשמרות של 4 שעות עם אפוד ונשק, תורנויות מטבח שכללו נשיאת סירים כבדים, הרמת ספסלים וסידור שולחנות, נשיאת דליי מים לשטיפת המטבח, נשיאת פחי אשפה מלאים לצורך ריקונם, מטווחים, תרגילי סדר ועוד.

בחוות דעת של ד"ר ברעם רופא אונקולוגי (חוות דעת מיום 17.1.07) הוא אומר כי: "מר אליהו אובחן כסובל מנוירופיברומטוזיס בגיל 9 (גוש ברגל) ולא סבל משום תופעות נוספות מאז. המחלה באה לביטוי שלושה חודשים מעת הגיוס, בצורת חולשה בגפיים ובהדמיה נראו נוירופיברומות מרובות בתוך ומחוץ למערכת עצבים מרכזית, חלקן בנקבים בין חולייתיים עם התפשטות פנימה לתוך תעלת השידרה וחלקם החוצה לאורך עצבים הגדולים.

להלן הציטוט הרלוונטי לענייננו: "הפסיקה קבעה כי בשאלת הדיקותו ועוצמתו של הקשר בין השרות הצבאי לבין הפגיעה בחייל; החבלה שנחבל בה, המחלה שחלה בה, המחלה שהוחמרה עקב השרות, נטיית בתי המשפט היא כי יש לפרשם ברוחב לב שלא לסכל את מטרת החיקוק הבא להיטיב עם אנשים הנושאים בסיכון מיוחד (ראה השופט זוסמן (כתוארו דאז) בע"א 55/69 ק"ת נ' דורית שפירא, פ"ד כג(1)527, בעמ' 530).

המשיב דחה את תביעתו של המערער, והמערער הגיש ערעור לוועדת הערעורים על החלטתו זו. החלטת הועדה שאליה אנו מתייחסים, ושהיא עצמה בנויה על סמך פסקי דין של ביהמ"ש העליון, כולל הלכת אביאן, להלן הציטוט הרלוואנטי: "ועדת הערעורים קבעה כי מות מפקד הבסיס, אהוד ככל שהיה על המערער, חסרה את היסוד האוביקטיבי "הנחצב מן השרות בצבא", הנדרש על פי פסיקת בית המשפט העליון בדנ"א 5343/00 קצין התגמולים נ' אביאן, פ"ד נו (5) 732 (2002) (להלן: "הילכת אביאן"), וברע"א 7207/01 לייזר נ' מדינת ישראל, תק-על 2003(3), 1170 (2003) (להלן: "פסק דין לייזר").

...

אם יש בעיניין זה פנים לכאן ולכאן ומשקל הראיות מאוזן ומוביל לתוצאות "תיקו", הרי ככלל תביעתו של הנכה דינה להידחות" (עמ' 645(לצרכי איזון הדברים בע.א. 187/83 רדושיצקי דב נ' ק. התגמולים פ"ד לז(4) 361 ציין השופט ג. בך כי: "עם זאת, מסכים גם אני לדיעה, כי אין להחמיר עם התובע במיוחד כאשר באים לשקול את הראיות אשר בעזרתן מבקש הוא להרים את הנטל המוטל עליו. אין הוא חייב לבסס את טענותיו עד לדרגת שכנוע של "קרוב לוודאי", ומספיק אם עולה מההוכחות בשלמותן, לרבות החומר הרפואי, כי מתקבל מאד על הדעת שאמנם קיים קשר סיבתי בין השירות הצבאי ופרוץ המחלה.

לא נוכל לקבל את המסקנה של רופא המערער אשר לפיה המחלה היתה במצב רדום (לטנטי) מספר שנים לפני גיוסו (ראה מוצגים נ/2 ואילך).

מקבלים אנו את הדעה והקביעה של ד"ר ברעם, כי מדובר במהלך רגיל של המחלה ובגדילה מהירה יותר של אחד הגושים הגידוליים בעמוד השדרה, (ללא קשר לתנאי השירות).

מסקנה: לאור הנ"ל, יש לדחות את הערעור.