נפקות הסכם פשרה שקיבל תוקף של פסק דין

בית המשפט העליון בחן את ההלכה בעיניין וציין את הדברים הבאים : ".....להבחנה זו בין הפן ה"הסכמי" לפן ה"שפוטי" של פסק-הדין, חשיבות הן לעניין יכולת תקיפתו של פסק-דין על-ידי בעל-הדין המבקש לשלול ממנו את נפקותו, והן לעניין אכיפתו של הסכם פשרה שקבל תוקף של פסק-דין.

בהתאם לפסק דינו של בית המשפט העליון בענין זלזניאק, כאשר צד רוצה לאכוף הסכם פשרה, אשר קיבל תוקף של פסק דין באפשרותו לנקוט בשני מסלולים, מההיבט של הפן ההסכמי באפשרותו להגיש תביעה חדשה, שעילתה הפרת הסכם הפשרה ובמסגרתה לתבוע אכיפת ההסכם ופיצויים בגין הפרה, ועת מבוקש לתקוף את פסק הדין מן הפן השפוטי, יש באפשרותו לנקוט בשני מסלולי אכיפה בהתאם לפקודת ביזיון בית המשפט וחוק ההוצאה לפועל.

...

לאחר עיון בטענות הצדדים אני מקבלת את הבקשה ומורה על סילוק התביעה על הסף.

לעניין הנדון, אני קובעת, כי לאחר שניתן פסק דין המורה על אכיפת ההסכם, תוקפו של ההסכם אינו עוד שנוי במחלוקת, ולא ניתן להורות על ביטולו בטענה כי סכום התמורה לא שולם, אלא לכל היותר יש לנפגע בשל אי קיום פסק הדין האפשרות להגיש הליך לאכיפתו של פסק הדין.

על כן אני מורה על מחיקת תביעתו של דונל.

עיינו גם בדברי כב' הנשיא מ. שמגר ז"ל ב-ע"א 116/82 לבנה נ' טולידאנו, פ"ד לט(2) 729, בעמ' 732: "מי שמבקש לבטל פסק-דין אשר אושר על-יסוד הסכמה שאליה הגיעו הצדדים, בשל פגם בהסכם, צריך להגיש תביעה לביטול (להבדיל מערעור על פסק-הדין), ועליו הראיה, שאכן דבק בחוזה אחד מן הפגמים, היכולים לשמש עילה לביטולו. בתביעה יתבקש ביטולם של ההסכם ושל פסק-הדין שניתן על יסודו". כמו-כן, רע"פ 7148/98 עזרא נ' זלזניאק, פ"ד נ"ג(3), 337, בעמ' 344: "להבחנה בין הפן ה"הסכמי" לפן ה"שפוטי" של פסק הדין, חשיבות הן לעניין יכולת תקיפתו של פסק-הדין על-ידי בעל הדין המבקש לשלול ממנו את נפקותו, והן לענין אכיפתו של הסכם פשרה שקבל תוקף של פסק-דין.

...

במקרה שבפנינו, בבואי לבחון את פני הדברים נכון למועד שבו ניתן פסק-דינו של ההרכב (15/5/18) לא שוכנעתי כי נפל פגם בהיבט השיפוטי.

אם לסכם את כל האמור לעיל: פסק-הדין שניתן ביום 15/5/18 היה פסק-דין של פשרה לפי סעיף 79א של חוק בתי המשפט, לאחר ששני הצדדים שקלו את הצעת בית-המשפט ונתנו את הסכמתם לכך שבית המשפט שלערעור יתן את פסק-דינו לפי סעיף 79א של חוק בתי המשפט, כשעו"ד אבו אלניל ציין במפורש לפרוטוקול: "אני נותן את הסכמתי להצעת בית-המשפט למתן פסק-דין לפי סעיף 79 של חוק בתי המשפט והסברתי את משמעות סעיף 79 למרשי". גם אין מחלוקת שאיש לא הביא לידיעת בית-המשפט, בשלב כלשהו, שניתן כנגד המבקש צו כינוס וצו לעיכוב הליכים במסגרת הליכי פש"ר, ולכן לא הייתה בשעתו כל מניעה לכך שהרכב הערעורים ידון בערעור המונח בפניו, ויתן את פסק-דינו, כפי שאכן נעשה.

הדרך לבררן היא על ידי הגשת תובענה חדשה שעילתה היא הפגם הנטען שנפל, לגרסת המבקש, בהסכמה למתן פסק דין לפי סעיף 79א לחוק בתי המשפט, הכל כאמור בספרו של השופט ד"ר י. זוסמן ז"ל, "סדר הדין האזרחי", והפסיקה שאליה הפניתי בהחלטתי זו. לפיכך, ועל-יסוד כל הנימוקים שפירטתי לעיל, אני דוחה את הבקשה לביטול פסק-דין.

נפקות הסכם הפשרה בתביעה הייצוגית - כפי שציינתי – לא ברור מדוע טרם תוקן חוק העזר באופן שישקף את ההתנהלות בפועל של המועצה, אך מעבר להערה זו – ברי כי במסגרת העתירה, לא אוכל לתת סעדים שקשורים לטענות בדבר הפרתו של הסכם הפשרה (ואף אין סעד ממוקד שהתבקש בהקשר זה).

אבקש להבהיר כי ייתכן שהמשיבה אכן מפרה את הסכם הפשרה, ואולי עומדים לעותרת סעדים בהקשר זה – אך לא אוכל להעניק אותם במסגרת פסק דין זה. אזכיר שוב כי בעתירה, כפי שהוגשה, התובענה הייצוגית בכלל לא מוזכרת והסכם הפשרה שניתן בה, אשר קיבל תוקף של פסק דין, גם לא מוזכר.

...

העובדה שהעותרת הייתה חלק מהתובענה הייצוגית, אשר הנחת הבסיס שלה הייתה שהיא מוגשת בשם "מפעלים" בתחומה של המשיבה, מחייבת אף היא את המסקנה כי העותרת עונה על הגדרת "מפעל", בחוק העזר בו עסקינן (ולדעתי היא אף מושתקת מלטעון טענה סותרת).

עם זאת, וכפי שעולה מהפסיקה, העובדה שטרם הושלם הליך "ההטמעה" או התיקון – אינה מחייבת את המסקנה שהעותרת מבקשת להסיק.

סיכום - אשר על כן, לאור כל האמור מעלה במקובץ, העתירה נדחית.

הצדדים גיבשו הסכם פשרה שקבל תוקף של פסק דין ביום 9.2.23 בו נקבע כי הסכם המכר יבוטל, הבעלות בדירה תחזור למבקשים ואלו ישיבו למשיבים סך של 1,250,000 ₪ בתוך 90 יום.

על פי הפרשנות הפשוטה של נוסח ההסכמה נשוא פסק הדין, אי פירעון מלוא הסכום, מחייבת את התשלום האמור ובנגוד לנטען ע"י ב"כ המבקשים בדיון, אין כל נפקות להעברת הזכויות ע"ש המבקשים.

...

בנסיבות האמורות לפיהן, בהינתן הסכום הנוסף מידי חודש לחוב (דמי השכירות הפסוקים), החוב בתיק ההוצל"פ אינו צפוי להפרע בתקופה של 7 שנים ובהינתן קיומו של נכס מקרקעין, נחזה לכאורה כי יש לדחות את עתירת המבקשים.

במקרה שלפני, סבורני שיש לבחון את אופן מימוש הנכס במקביל לקביעת צו התשלומים הסופי, ועל כן, אני מורה לזמן את המבקשים לחקירת יכולת פרונטלית, אז תיבחן הצעתם לתשלום חודשי של 6,000 ₪ לכל אחד (כפי שהוסכם על ידם בדיון לפני), תוך בחינת מועד הפרעון הכולל של החוב שנוספים לו חיובי שכירות חודשיים.

סיכום מכל הטעמים האמורים, הערעור מתקבל במובן זה שהתיק יוחזר לרשמת לשם זימון החייבים לחקירת יכולת.

עגון נוסף המחזק את מסקנת המומחה בדבר שווי חברת ג.ש כשווי אפס, הוא התמורה הכוללת ששולמה בגין מכירת מניות הנתבע בחברה – 76,000 ₪, בהתאם להסכם הפשרה שקבל תוקף של פסק דין בת"א 77447-01-19.

בחקירתו הבהיר המומחה, כי לאור החוסר במסמכים כמפורט לעיל, לא ניתן להעריך את שווי חברת ל.ס. עם זאת, המומחה העיד כי מאחר שהחברה פורקה מרצון והפסיקה את פעילותה, הרי שהחוסר במסמכים אינו בעל נפקות מעשית: "זה למעשה המשמעות של זה שזה לא אפשר להעריך את שווי החברה, עם זאת הסיטואציה בחברה הזאת הייתה טיפה שונה. הייתה הסכמה להבנתי שהחברה הזאת הפסיקה את פעילותה, ראינו את האינדיקציות גם בסגירת התיק למס הכנסה, אחר כך גם במע"מ, ולמעשה מה שנשאר בחברה זה אותו חשבון בנק שבחנו בו כן ספציפית את ההתנהלות שתיאמה דרך אגב את ההסכם בין הצדדים בזמן אמת." (ר' עמ' 71, ש' 19-24).

...

חרף החלטתי, משך כחצי שנה לא פעלה התובעת להגשת תצהירי עדות ראשית ותיק מוצגים מטעמה וימים בודדים עובר לדיון ההוכחות שנקבע, עתרה בבקשה כי "כתבי טענותיה על נספחיהם יהוו תצהיר עדות בתיק". ביום 22.3.2023, לפנים משורת הדין, בהעדר תגובת הצד שכנגד לבקשה, על מנת שמלוא היריעה תהא פרוסה בפני בית המשפט ונוכח מועד פתיחת ההליכים בתובענה וההכרח לקדם בירורה אל עבר הכרעה, ניתנה החלטתי כי עדותם של בעלי הדין תישמענה בחקירה ראשית (ונגדית), בהתאם להחלטת המותב הקודם, כב' השופט בן שלו מיום 26.1.2022.

לאור האמור, משהצדדים אינם חלוקים עם חוות דעת האקטואר בעניין איזון הזכויות הסוציאליות והפנסיוניות, בשים לב לכך שהסכומים שעל הנתבע להעביר לידי התובעת הם סכומים זניחים ועל מנת שלא להותיר ההתחשבנות בין הצדדים פתוחה, אני מורה על איזון הזכויות הסוציאליות והפנסיוניות שנצברו לצדדים בתקופת הנישואין בהתאם לשיטה א' בחוות דעת המומחה, ולפיה כאמור על הנתבע להעביר לידי התובעת סך של 1,982 ₪, נכון למועד התחשיב.

לאור האמור לעיל, עתירת התובעת לחלוקה בלתי שוויונית נדחית.

סוף דבר הנני מאמצת בזה את חוות דעת המומחה במלואה, לרבות ביחס להערכת שווי חברת ג.ש כשווי אפס.

לא מצאתי, כי נותר עוד סכום לחלוקה מתוך החזר הלוואת הון הבעלים שנתנה חברת ג.ש לנתבע, והנני דוחה טענה זו. לא מצאתי, כי נותר סכום לחלוקה ביחס לכספי התמורה מחברת ל.ס והנני דוחה טענה זו. התובעת תשיב לידי התובע סך של 5,480 ששולמו לה ביתר בגין חלקה בכספי התמורה מחברת ל.ס. טענותיהם ההדדיות של הצדדים ביחס להשבת כספים מזומנים ותכשיטי זהב – נדחות.

טענות הנתבע באשר להשבת מיטלטלין – נדחות.

לאחר ששקלתי את כלל השיקולים הרלוונטיים, לרבות מהות ההליך והיקפו, היקפם של כתבי הטענות והבקשות בתיק, התנהלות הצדדים לאורך ניהול ההליך ובשים לב לתוצאת ההליך, נחה דעתי כי הסכום הסביר והמידתי שיש לפסוק בנסיבות העניין כשכר טרחה כולל והוצאות עבור הנתבע הוא בסך כולל של 20,000 ₪.