נפילת עצים על רכב חונה

התובעים הגישו כנגד הנתבעת, רשות מקומית, תביעת שבוב על סך 74,888 ₪ בגין נזקים שנגרמו לרכבו של התובע 2, המבוטח אצל התובעת 1 (להלן: "הרכב"), בעקבות קריסת עץ על גג רכבו שעה שחנה בסמוך לו. לטענת התובע 2, ביום 3.7.21 קיבל שיחת טלפון משוטר, לאחר שהחנה את רכבו בחניה מוסדרת ברמת גן אשר דיווח לו כי עץ שהיה שתול בסמוך מקום החניה, קרס על הרכב וגרם לתאונה ולנזקים נשוא התביעה.

ואכן בפסק דין עריית נצרת נקבע: "מקובל עליי כי ניתן לראות את הערייה כחבה חובת זהירות מושגית כלפי הניזוק. אלא שבכך לא סגי, שכן על המשיבה היה להוכיח הפרתה של חובת זהירות קונקרטית. ובמה דברים אמורים: המשיבה, שעליה נטל ההוכחה, לא טענה דבר בנוגע לסכנה הטמונה בעץ שנפל, לרבות בחינת סוגו, התאמתו לסביבה בה ניטע, עיגונו בקרקע, האם תקף אותו מזיק כלשהוא, מצב שורשיו, האם נפלו עצים נוספים בחורשה באותו הלילה, מצב השקייתו, האם הוא ניצפה כמתנדנד או נוטה לצידו בעת ההיא, מה היו סדרי התחזוקה על ידי הערייה והאם הם היו מספקים, אלה ועוד כיוצא בהן שאלות, העשויות לסייע בקביעת קיומה והפרתה של חובת זהירות קונקרטית". האם הצליחו התובעים כאן להראות כי הנתבעת הפרה את חובת הזהירות הקונקרטית באשר לטפול בעץ שקרס על רכבו של התובע 2? ההלכה הרלוואנטית בעניינינו נפסקה בע"א 73/86 לוי שטרנברג נ' עריית בני-ברק מיום 26.9.89 (להלן: "פסק דין שטרנברג") הקובעת כי בהתקיימם של שני יסודות ניתן להעביר את נטל הראיה אל הנתבעת: יסוד ראשון - "עניינו בהוכחת הרשלנות באמצעות ראיות נסיבתיות". בפסק דין שטרנברג נקבע כי "עובדת קיומן הממושך והחוזר ונשנה של ההצפות, שמשמעותה אי-נקיטת צעדים סבירים כדי למנוע תופעה מתמדת של סיכון בטיחותי ושל אובדן נוחות הפוגע באנשים, שהעירייה צריכה הייתה, בנסיבות המתוארות, לראות מראש שהם עלולים, במהלכם הרגיל של הדברים, להפגע". יסוד שני - "עניינו בידיעה הייחודית בדבר גורמי התופעה, השמורה בידי הנתבע" – נקבע כי "במקרה דנן לעירייה ידיעה בלעדית על המתרחש במערכת הביוב שבעיר, משום שהיא שולטת בה, היא המתחזקת את המערכת והאחראית להפעלתה הסדירה, ולה נגישות בלעדית אליה." כל אלה חלים גם על עצי הרחוב בעיר.

...

לפיכך, הנני מקבלת את התביעה בחלקה ומורה לנתבעת לשלם לתובעת 1 את הסך של 63,315 ₪ ושכר טרחת השמאי בסך 440 ₪ והכל בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה ועד ליום התשלום בפועל.

כמו כן תשלם הנתבעת לתובע 2 סך של 213 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה ועד ליום התשלום בפועל.

הנתבעת תשלם לתובעת 1 הוצאות משפט בסך 10,000 ₪ וסך 8,000 ₪ הוצאות משפט לצד ג'.

לפני תביעה לפצוי בגין אירוע של קריסת עץ ונפילתו על רכב חונה.

...

לאחר ששמעתי את טענות הצדדים ועדותו של מר בן-חמו אשר טען כי נתבע 2 משתמש בשירותיו של סוקר עצים המנחה אותו בכל הנוגע לאופן הטיפול בעצים שבשטחו, סברתי כי לא יהא זה נכון להכריע את גורלה של תביעה זו מבלי שעדותו של אותו סוקר תישמע.

מראה זה מחזק בעיני את המסקנה לפיה אותו רקבון שנראה בגזע (ונראה היטב גם באותו תצלום) היה זה שהוביל בסופו של דבר לקריסתו באופן הנ"ל. לא מצאתי כל פסול בהחלטת התובעת להחנות את רכבה במקום, מן הסתם משום שמדובר במגרש חניה מסודר ומפני שהעובדה שמדובר בעץ מסוכן הסתברה לה רק בדיעבד.

מפני כל אלה וללא כל קשר לשאלה האם ניתנה או לא ניתנה לתובעת "הבטחה" כלשהי גם לא על ידי מי שלא היתה מוסמכת לעשות כן מטעם נתבע 2, החלטתי לקבל את התביעה ולחייב את הנתבעים, ביחד ולחוד, לפצות את התובעת בגין שווי הרכב שהושבת, לפי חוות דעת השמאי – 30,654 ₪.

לנוכח החלטת התובעת שלא לבטח את רכבה בפוליסת ביטוח רכב מקיפה, החלטתי להמנע מחיוב הנתבעים או מי מהם בפיצוייה בגין הטרחה, עוגמת הנפש וההוצאות שנגרמו לה במקרה זה. הסך של 30,654 ₪ ישולם לתובעת על ידי הנתבעים, ביחד ולחוד, בתוך 30 ימים מיום המצאת פסק הדין לידיהם, שאם לא כן יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק עד ליום התשלום בפועל.

התביעה שבפניי הוגשה בגין נזק שניגרם לרכב התובעת כתוצאה מקריסת עץ ביום 8/5/2014 ברח' גולומב 25 בעיר תל אביב, אשר נפל על הרכב עת חנה הוא במקום, וגרם לו לנזקים.

לטענת הנתבעת, התקבלה אצלה הודעה בדבר נפילת העץ על רכב חונה וזו טופלה במיידית.

...

לטענת התובעת, ארוע זה מתיישב יותר עם המסקנה כי הנתבעת לא נקטה זהירות סבירה ביחס לנכס מסוכן המצוי בשליטתה המלאה ומכאן שעל הנתבעת נטל הראייה להוכיח כי לא התרשלה.

הימנעותה מהבאת ראיות המחזקות את המסקנה, כי הנתבעת לא נקטה זהירות סבירה מותירה על כתפיה את נטל ההוכחה, הנדרש מאת כל תובעת, כי הנתבעת התרשלה בהתנהגותה, בנסיבות המקרה, ושבגינה יש לחייבה בנזק שנגרם לתובעת.

שילוב של עריכת סקר ובדיקה ויזואלית בלבד ל- 400 עצים ביום על ידי מפקח אחד בתדירות של אחת לשנה והסתמכות על הודעות בדיעבד של אזרחים למוקד העירוני, מביאה למסקנה, כי הנתבעת לא נקטה, כפי חובתה בפקודת העיריות ובדין, באמצעי זהירות סבירים אל מול הסיכון הקיים מנפילת ענף ופגיעה ברכוש או בנפש ברחובה של עיר, הגם שסיכון שכזה הינו בתחום הצפיות והידיעה של גורמי המקצוע בעירייה.

סוף דבר לאור האמור לעיל, הנתבעת נושאת באחריות לנזק שנגרם לתובעת כתוצאה מנפילת הענף מן העץ על רכבה, ועל כן, התביעה מתקבלת.

הנתבעת תשלם לתובעת סך של 8488 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 2/10/14 ועד ליום התשלום בפועל, וכן, אגרת בית משפט כפי ששולמה ושכ"ט עו"ד בסך של 3500 ₪.

בית המשפט קמא מצא לקבוע כי נפילת ענף בסדר גודל המסב נזק כפי שארע אינו דבר של מה בכך וברור כי תיחזוק ראוי המוטל על המערערת היה מונע נזק מסוג זה. בית המשפט קמא פירט בסעיפים 34–36 לפסה"ד את מקור סמכותה ואחריותה של הערייה, היתייחס לפסיקה הנוגעת לאחריות רשות מקומית לתחזוקת עצים ומצא בסופו של יום כי הערייה "חבה באחריות מוגברת על הענף הרחב והכבד שנפל על רכב התובעת וגרם לו נזקים" (שם, סעיף 37).

בע"א (חי') 15084-02-11 מ.מ. פרדס-חנה-כרכור נ' שומרה חברה לביטוח בע"מ (30.10.11) מצא בית המשפט המחוזי להפוך את קביעת בית משפט השלום בחיפה אשר ראה את הרשות המקומית כאחראית לנזק שניגרם כתוצאה מקריסת עץ בתחומה על רכב חונה,בלילה חורפי.

...

בתמצית ייאמר כי בית המשפט קמא קבע כי על המערערת מוטלת אחריות לוודא ולדאוג כי כלל העצים שבשטח שיפוטה מטופלים, עוברים גיזום ולא נשקפת מהם סכנה, וכי מקובלת עליו טענת המערערת כי באותה העת לא בוצעו עבודות גיזום באזור התאונה.

לאחר עיון בהודעת הערעור ,בעיקרי הטיעון מטעם הצדדים ושמיעת טיעוני הצדדים על־פה בדיון, באתי לכלל מסקנה כי יש מקום להורות על ביטולו של פסק הדין.

בהינתן הקבוע בשני פסקי הדין בעניין שומרה כפי שפורטו לעיל, סבורני כי לא היה בסיס משפטי או עובדתי לקביעת בית המשפט קמא, לפיה העירייה חבה באחריות מוגברת וכי הוכח על ידי המשיבה (התובעת) כי האירוע כפי שאירע והנזק שנגרם היה צפוי או ניתן לצפותו.

בנסיבות העניין סבורני כי לא הוכחה על ידי המשיבה בצורה המתחייבת קיומה של חובת זהירות קונקרטית אשר הייתה מוטלת על המערערת (הרשות המקומית) בנוגע לאפשרות קריסתו של הענף וגרימת נזק כתוצאה מכך.