נפילת אבן גדולה ממבנה החומה וגרמה לפגיעת ראש

בחקירתו הנגדית בבית המשפט, סיפר התובע כי לאחר שניכנס לתוך הבוסתן, החלו הילדים במקום לצעוק ולדבר בקול רם שיש כוחות של צה"ל. התובע ידע מראש "שכוחות צה"ל, כל מי שפוגשים בדרך יורים עליו, בגלל שהיה זריקות של אבנים". לפיכך הלך אל בית הספר והתחבא שם במרווח צר שבין החומה לבין המבנה (פרוטוקול, עמ' 7 שו' 26-23; עמ' 11 שו' 29-28).

לדבריו, במהלך כל הארוע לא זוהתה פגיעה קטלנית (כלומר פגיעה הגורמת נפילה אל האדמה) באדם כלשהוא, ולא זוהה ילד שניפגע כתוצאה מהפעילות.

אל מול גרסת התובע בתצהירו ובעדותו, כי "כאשר אני הייתי במקום הארוע בודאות לא היו הפרות סדר או יריות" וכי פגיעתו נגרמה עת נוצר מגע בלתי-אמצעי בינו לבין החיילים שהכו אותו נמרצות וירו בו בראש מאחור מטווח קצר, נימצאו שלל ראיות סותרות: יומני המבצעים שהגיש התובע בעצמו, המשמשים ראיה אותנטית ומשמעותית לנסיבות הארוע; עדות אם התובע ששמעה מביתה קולות ירי חזקים, המלמדים על הקף המהומות שהתרחשו במועד הרלוואנטי; עדות הקצין ע.פ.; וההודעות שגבה החוקר הפרטי משני עדי ראייה.

ירי כדורי הגומי היה בבחינת מוצא (כימעט) אחרון בניסיון של חיילי הכוח להדוף מתקפה קשה ואלימה בה היו נתונים מצד המון פלסטינאי שהשליך לעברם סלעים גדולים, אבנים, בקבוקי תבערה ומכל הבא ליד, באופן שהעמיד את חיילי הכוח בפני סכנת חיים ממשית ומיידית.

...

כפי שנקבע בפרשת לרנר (בפסקה 18 לפסק דינו של השופט מצא): "החייל הסביר איננו החייל המושלם. גם חייל סביר עשוי לטעות בהפעלת שיקול דעתו ולקבל החלטות שאינן החלטות אידאליות. בנסיבות שבהן עלול הוא להיכשל בהפעלת שיקול דעתו, כל שנדרש ממנו הוא שטעותו תהיה סבירה". משלא הוכיח התובע רשלנות בהתנהגות החיילים, דין התביעה להידחות אף בלא היזקקות לשאלה האם עומדת לנתבעת ההגנה בדבר "פעולה מלחמתית" על פי סעיף 5(א) לחוק הנזיקים האזרחיים.

דעתי היא כי ההגנה האמורה חלה בנסיבות בהן התרחש האירוע, ומשכך דין התביעה להידחות גם אילו הייתה מוכחת רשלנות החיילים.

לסיכום, דין התביעה להידחות באשר התובע לא הוכיח כי נפגע בנסיבות שתוארו על ידו בכתב התביעה ובעדותו (ומדובר במספר גרסאות לא עקביות).

בהנתן האמור, ולאחר ששקלתי טענות הצדדים בשאלת היתרחשות התאונה ונסיבותיה, לאחר שהתרשמתי במישרין מעדותם של התובעת ובעלה בעיניין זה, ולאחר שהבאתי בחשבון כי עדותו של מר יובל היא בבחינת עדות של בן מישפחה, נחה דעתי לקבוע כי התובעת הוכיחה ברמה הנדרשת במשפט אזרחי את נסיבות היתרחשות התאונה, כמפורט בסעיף 4 לעיל, וכי פגיעתה ביד שמאל נגרמה בגין אותה נפילה.

בת"א (י-ם) 556/92 בוסקילה נ' עריית ירושלים [10] נאמר כי "כבישים ודרכים אינם משטח סטרילי הם משמשים מעבר נוח יחסית להולכי רגל ואולם קערוריות קטנטנות בליטות קטנות הנובעות מחפצים או ממבנה הכביש הם חלק אינטגרלי מהכביש". במקרה לפניי, לא ניתן לומר כי גוש הבטון כפי שנראה מהתמונות שהוגשו לעיוני הוא חלק אינטגרלי מהכביש, אלא מדובר בחפץ "זר" המהוה מיכשול של ממש בדרכם של ההולכים בשביל.

במהלך חקירתו הנגדית התברר כי אין כל פקוח ובקרה על אופן הטיפול במפגעים "אין פירוט איך הוסר, הוסר המפגע". מבחינתו של מר ביטון הסרת המפגע מסתכמת בכך "הוסר המפגע, אם האבן הורמה ואין יותר זאת אומרת השביל הוא כבר פנוי מבחינתי זה הוסר, ולאחר מכן אנחנו יכולים להוריד את האבן הגדולה..". הגם שמר ביטון אישר כי מדובר באבן שהיא בגודל של כלב, לשיטתו, כממונה על אגף התחזוקה - די בהרמת האבן מהשביל והנחתה על חומת אבן הצמודה לשביל כדי "הסרת המפגע" וכדי לסמן "טופל" ולסגור את הפנייה.

הנכות הרפואית מטעם התובעת הוגשה חוות דעת של ד"ר מיכאל ברנשטיין מיום 4.5.2011, מומחה לכירורגיה אורתופדית ( להלן: המומחה או המומחה מטעם התובעת) אשר בדק את התובעת ולאחר שעיין בממצאים הרפואיים שהונחו לפניו קבע כי "מרפק ימין ללא דפורמציות, חוסר יציבות או רגישות במשוש", מצא כי במרפק ימין ניתן לראות שינויים לאחר שבר של ראש עצם הרדיוס עם פרגמנט חופשי בחלק הקידמי של המרפק, קבע קיומה של הגבלה בתנועה במרפק ימין עם כאבים בקצוות התנועה, והמומחה והעריך את נכותה הצמיתה של התובעת החל מיום הפגיעה בשיעור של 14%, בהתאם לסעיף 41 (8) לתקנות הביטוח הלאומי לפי "הגבלה בתנועה במרפק וביישור ובכיפוף". מטעם הנתבעות בדק את התובעת ד"ר מנחם יצחקי ( להלן: המומחה מטעם הנתבעות) אשר מצא תנועתיות מלאה בשורשי הידיים, כי התובעת מגיעה עם כף היד לכתף בקלות, אם כי קיימת הגבלה של 10 מעלות ביישור המרפק הימיני ורגישות בראש הרדיוס.

...

אשר לנורה השרופה, סבורתני כי בהינתן שנורות שרופות או תקולות הוא תרחיש שגרתי כמעט, הרי שבהעדר כל אינדיקציה למשך הזמן בו הנורה הייתה שרופה קודם לתאונה, שכן יכול ונשרפה דקות ספורות קודם לכניסתה של התובעת לשביל, ובהעדר כל פנייה למוקד העירוני בעניין זה קודם לתאונה אין מקום להטיל אחריות על התובעת בהקשר זה. סיכומם של דברים, נחה דעתי כי אירוע התאונה מתיישב יותר עם המסקנה שהנתבעת התרשלה, מאשר עם המסקנה שהיא נקטה בזהירות סבירה למניעת התרחשותו.

טענת התובעת כי פעלה במהירות על מנת להגיע לאותו קול קורא (שנותר עלום ולא הוברר מה מקורו) אין בידי לקבל.

סוף דבר א. אני מחייבת את הנתבעות לשלם לתובעת את הסך של 50,000 ₪ מהם ינוכו 25% בגין אשמה התורם של התובעת.

לעניין חסימת האור לדירה עקב בניית החומה: לטענת התובעים השמאי המומחה מטעם הנתבעות טען כי מדובר בתחום מומחיות שונה משלו ועל כן לא הציע בעצמו אומדן לנזק, אלא ניסה לטעון בשמו של יועץ סביבה כי "אין בבניית גדר האבן משום הפחתה של אור" זאת כאשר יועץ הסביבה קבע רק ש"קיימת עמידה בהמלצות התקנים לשם שמירה על זכויות השמש".

עם זאת, מנימוקים שיובאו בהמשך, התרשם בית המשפט כי טל היה טרוד בפרוייקט הגדול כולו ולא נתן דעתו למציאת פיתרונות אשר יגשימו את המרפסת שהובטחה לאייכלר, את חזותה האסטתית של מרפסת אייכלר, או את עדכונו/שתופו של אייכלר במועד בדבר הפגיעות בשטח המרפסת ובחזותה.

בית־המשפט לא שוכנע שנפל פגם כריתה כלשהוא במחיר ששלמו התובעים מן הסיבות הבאות: (1) מחיר הוא תוצאה של משא־ומתן – וכל צד היה רשאי לבחון את הסכויים והסיכונים ולהחליט האם עסקה צופה פני עתיד שכזו כדאית עבורו.

בית המשפט התרשם כי נכונה טענת הנתבעת כי גובהה של החומה והחומר ממנו היא עשוייה אכן חוסמים נוף מצומצם מאוד לכיוון רחוב שרי ישראל אך בין הדירה לבין נוף זה, עומד ממילא שטח מרפסת צבורי הצופן בתוכו פגיעה בפרטיות והחומה מונעת ביעילות פגיעה זו. מנגד - הפגיעה האסטתית ניכרה היטב למשתמש במרפסת עצמה ובחדר הסמוך מאוד לחציצה.

באיזון בין השיקולים שבאו בחוות דעת השמאים ונוכח מראה עיניו בביקור במקום, מצא בית המשפט לאמוד לחשב את ראש הנזק שקבל, את ראשי הנזק שפסל ואת ההטבה המסויימת הגלומה בהגדלת הפרטיות, והיא הטבה אשר המחזיקה שרכשה את הדירה ציינה כי היא מעוניינת להחזיק בה. נמצא כי להעמיד את הפצוי המשוקלל בגין ירידת ערך הדירה בגין החציצה על רבע מהערכת השמאי מטעם התובעים ובסך הכל 178,177 ₪ נכון ליום הגשת חוות הדעת מטעם התובעים.

לעניין טענת המרחק הנידרש בין הבניינים: בית־המשפט לא השתכנע מטענה זו שהיא זו שגרמה לצימצום מרפסתו של אייכלר ולהלן יוסבר עניין מורכב זה ביתר פירוט: (1) מן העדויות, התצהירים והתשריטים ניתן לקבוע בבירור, כי הנתבעות סברו שהן תוכלנה לבנות את המבנה שלהן בקירבה לבניין ברחוב יפו 214 ולאור הנחה זו, בנו את קומת המסחר הראשונה בסמיכות לבניין ביפו 214 וכך תוכנן גם לעניין ביניין המגורים.

...

בית המשפט מצא, כי הפרשי הצמדה שולמו במלואן ואף ביתר על ידי התובעים במהלך השלמת החובות החוזיות במסגרת החלטת ביניים בתיק זה, כמתואר בטבלת חישוב ההצמדה.

באיזון בין השיקולים מצא בית המשפט לנכון, כי יש לפסוק את הוצאות המשפט ולהעמידן על 0.25 מהשיעור הקבוע בכללי לשכת עורכי הדין בעניין התעריף המינימלי כשסכום הבסיס הוא סכום הזכיה המעודכן.

חישוב שכה"ט על פי התעריף המינימלי : X 0.25מקדם ערעור Xמקדם מע"מ X [ שכר 9 ישיבות +הסכום לפי הכללים X 10% + 4% X(סכום הזכיה – הסכום לפי הכללים הנתבעות תשלמנה לתובעים סך של 13,075 סכום זה כולל מע"מ. בשיקול נוסף מצא בית המשפט כי הנתבעת 3 לא עסקה רק בשיווק ולא יוצגה בנפרד ולפיכך - איננה זכאית לפסיקת הוצאות נפרדת.

כעבור כיומיים נסעו הנאשם ועורייב ברכב עם אחר, סעיד נופל (להלן: "סעיד").

לעניין האישום השלישי, טענה ב"כ המאשימה, כי יש להתייחס לתקופה הרגישה בה בוצעו העבירות, בחודש רמדן, בתקופה בה ארעו התפרעויות בכל הארץ, ובירושלים בפרט, בסמיכות לארוע מושא האישום השני, וכן במקום הרגיש בו בוצעו - בהר הבית, אשר הפסיקה הכירה ברגישות המקום ובחומרה שיש ליחס לפגיעה שם. היא עמדה על פוטנציאל הנזק של ארוע בו המוני מתפרעים מיידים אבנים אל עבר שוטרים בהר הבית, כאמור.

זאת ועוד, ככל שהדברים נוגעים לאישום השני ולאישום הרביעי – בית המשפט העליון חזר פעם אחר פעם על החומרה הגלומה בעבירות נשק ועל פוטנציאל הפגיעה בנפש וברכוש שעלולים להגרם כתוצאה מהשמוש בו. על רקע האמור, ניכרת מגמת ענישה הולכת ומחמירה בגין עבירות אלה (ע"פ 3511/17 מדינת ישראל נ' עומר אבו ריא (פורסם במאגרים 17.09.2017)); ע"פ 5300/16 מדינת ישראל נ' נגאר (פורסם במאגרים 8.01.17)).

אך פוטנציאל הנזק שעשוי היה להגרם בגוף גדול.

למתלונן נגרמו שברים בחוליות הגב, חתכים בראש, בירך ימין, בידו ובאיזור הצלעות, וכן שריטות, שטפי דם וסימני חבלה במקומות שונים בגופו.

בנוסף, יידו המשתתפים בהתקהלות בקבוקי תבערה, חפצים ואבנים, וירו זיקוקים לעבר מבנה תחנת המישטרה, ולעבר שוטרים וניידות מישטרה, אחד מבקבוקי התבערה הצית דליקה בחצר תחנת המישטרה.

הנאשם ואחרים התקהלו בזמן מבצע "שומר החומות" בכניסה לעיר העתיקה בעכו, כחלקם רעולי פנים, חסמו כבישים, ירו זיקוקים ויידו אבנים ובקבוקי תבערה לעבר שוטרים וניידות מישטרה, הנאשם ירה זיקוקים לעבר שוטרים ממרחק של עשרות מטרים כשהוא עוטה מסיכה ובעת שאחרים יידו עליהם אבנים.

...

לאור כל האמור, בהתחשב בערכים החברתיים שנפגעו מביצוע העבירות, במידת הפגיעה בהם, במדיניות הענישה הנהוגה ובנסיבות הקשורות בביצוע העבירה, אני קובעת את מתחמי העונש ההולם, במקרה דנא, כדלקמן: באישום הראשון – בין 6 חודשי מאסר בפועל ל- 20 חודשי מאסר בפועל.

בהתאם, אני גוזרת על הנאשם עונש מאסר בפועל של שמונה שנות מאסר, מאסר מותנה, וקנס.

סוף דבר נוכח האמור, אני גוזרת על הנאשם את העונשים הבאים: 8 שנות מאסר בפועל, בניכוי ימי מעצרו.

התובע ציין בתצהירו כי "עבודות ההריסה התבצעו ללא כל הפרעה". למרות זאת, ציין, "כוחות המישטרה התפזרו במקומות שונים בכפר והשליכו רימוני גז מדמיע ורימוני הלם בכמויות גדולות, תקפו תושבים רבים לרבות אלו ששהו בביתם בזמן בצוע ההריסה, ניפצו חלונות של רכבים ואף גררו מספר רכבים אל התהום. כוחות המישטרה עוד ניפצו חלונות של בתים המרוחקים מאות מטרים מאזור ההריסה והטילו אימה ובהלה בקרב כל תושבי הכפר. כתוצאה מההתנהגות השערורייתית של כוחות המישטרה פונה מספר רב של תושבים אל בתי החולים עקב חבלות שונות בגופם". באשר למעורבותו הוא, ציין: "עם היוודע דבר הגעת כוחות המישטרה אל הכפר וההתנהגות הברוטאלית שלהם נגשתי, כחבר במועצת הכפר לשעבר, אל בניין המועצה שם התקבצו עשרות מתושבי הכפר אשר היו מודאגים מאלימות כוחות המישטרה. כוחות המישטרה השתמשו בכלים ובאמצעים אלימים ביותר על אף שהריסת הבתים התנהלה לפי המתוכנן. במטרה להרגיע את הרוחות יצאתי יחד עם ראש מועצת הכפר ומר אבראהים ח'טיב לכוון כוחות המישטרה שאבטחו את עבודות ההריסה על מנת לבוא בדברים אתם אולי יהא בכך כדי להפסיק את האלימות של כוחות המישטרה. הגענו אל השוטרים שיצרו מעין חומה בדרך אל אתר בצוע ההריסות והתחלנו בהידברות..

בתשובה זו צוין, תחילה, כי: "באופן כללי, העיון בחומר המצוי בתיק החקירה העלה, כי הארועים נושאי התלונות התרחשו על רקע הפרות סדר קשות בכפר בענה, בעקבות הוצאה לפועל של צווי הריסה שהוצאו כנגד מבנים בכפר. במסגרת זו, לפי הראיות העולות מהתיק, נקראו תושבי הכפר ע"י כרוז המסגד לסייע במניעת ההריסה, חסמו את הכניסה לכפר ברכביהם, זרקו לעבר כוחות המישטרה אבנים וחפצים אחרים והתנגדו בכוח למעצרים שבוצעו עקב כך. השוטרים, באישור מפקד המחוז, עשו שימוש באמצעים לפיזור הפגנות". בהתייחס לתלונת התובע, נרשם כך: "באשר לעורר 8 והעורר 9 (התובע הוא העורר 8, א.ל.), אשר לטענתם הותקפו ע"י שוטרים מול משרדי המועצה, ונגרמו להם חבלות חמורות, הוחלט במח"ש בעקבות הגשת הערר, כי יש לחדש חקירת תלונתם..

מספר גדול של שוטרים נפגע מאבנים, בקבוקי זכוכית וחלקי מתכת שיודו לעברם.

השוטרים לכודים בתוך ההמון, אבנים מתעופפות במהומה, רעול פנים נראה מגיח לעבר השוטרים ומנגד נזרק רימון הלם, אחר כך ירי גז והפעלת מכתזי"ת. לא מזוהה כל פגיעה בתובע, להפך, ליד התובע נראה שוטר מתכופף מפני אבן שהוטחה בו. הנתבעת מציינת בסיכומיה כי אין ולא נמצאה כל קלטת המתעדת את האירוע נשוא התביעה, קרי, ההתפרעות באיזור חומת החיץ.

גם אם הייתי מקלה עם התובע וקובעת כי הסרט יהווה ראיה, עדיין, הנראה בסרט תומך דוקא בגירסת הנתבעת ולא בגירסת התובע: ניסיון ההידברות, הקטטה בין עומר קאסם למשטרה, התגודדות ההמונים סביב שוטרים מחוץ לחומת החיץ, התפרעות ההמונים כלפי השוטרים לרבות יידוי אבנים, פיזור המהומה על ידי רימוני הלם וגז ובהמשך מכתזי"ת, מנוסת המונים לכוונים שונים, תוך כדי דחיפות, קפיצות על רכבים ונפילות במהלך המנוסה, נפילת התובע על הקרקע.

...

לאחר בחינת חומר הראיות וטענות הצדדים מסקנתי היא כי התובע לא הצליח לעמוד בנטל המוטל עליו.

המסקנה המסתברת וההגיונית היא כי עד זה לא ראה כיצד נחבל התובע.

דין התביעה להדחות.