עוד העיד התובע, כי מסר את פרטי התאונה באותו ערב, טלפונית, לנציגת המעסיקה, אשר ערכה טופס 250 על סמך תאורו הטלפוני (נ/3), ושם תוארה התאונה כך: "הגעתי לקבוץ, ביקשו לחכות ליד הש.ג., ניקיתי את האוטובוס בזמן המתנה, החלקתי על סף המדרגה וסובבתי את הרגל. אחרי כמה שעות היתנפחה הרגל וכאבים".
בחקירתו הנגדית הופנה התובע לכך, שבכל המסמכים הרפואיים מתוארת התאונה כתאונה שאירעה תוך כדי ניקיון האוטובוס (למשל – נ/4, נ/5), ולא בזמן ירידה מהאוטובוס.
ולסיכום פסק ביהמ"ש בעיניין פדידה –
"לפיכך, כאשר מוכיח נפגע, לדוגמה, כי נגרם לו נזק עקב עלייה לרכב על-מנת להסיעו, או לבצע בו כל פעולה למטרות תחבורה, או עקב ירידה ממנו בסיומה של נסיעה – ייכלל המאורע שבו נפגע במסגרת תאונת דרכים. לא כן, כאשר מתברר שהעלייה לרכב או הירידה ממנו לא היו קשורות כלל לשימוש תעבורתי ברכב" (פסקה 8 לפסה"ד).
אף אם נקבל עמדת התובע, כי החל כבר ב"ירידה" מהאוטובוס בעת שהחליק ונפגע, הרי שגם ירידה, ככל שימוש אחר, צריכה להתבצע "למטרות תחבורה", ואילו כאן מדובר בירידה שמהוה חלק אינטגראלי מפעולת ניקיון האוטובוס והכנתו לנסיעה, ולפיכך – לא בירידה למטרות תחבורה.
מהראיות שנשמעו לא עלה בדרך כל שהיא, כי התובע ביצע את עבודתו בצורה פגומה או לא בטיחותית, ועל כן לא ניתן לקבוע כי הדרכה כל שהיא היה בכוחה למנוע את החלקתו ואת פגיעתו של התובע.
...
לאור האמור, דין תביעתו של התובע נגד המבטחת (הנתבעת מס' 2), על פי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, להידחות.
סוף דבר
דין התביעה להידחות.
אשר על כן, התביעה נדחית.