נפילה לאחר ירידה מהאוטובוס עקב ירידה לא בטיחותית

הנאשם לא ירד מהאוטובוס על מנת לפגוע במתלונן, אלא כדי לצלם.

כן לא נעלם ממני כי הנאשם הוא נהג אוטובוס האמון על בטיחות נוסעי האוטובוס בו ניתן אמון מיוחד שיוביל את הציבור ליעדו בביטחה, ואף מצופה ממנו שינהג בהתאם לנורמות היתנהגות ראויות ואף מעבר למצופה מהאדם הסביר – מה שמוסיף חומרה למעשיו (ראו: ת"פ (י-ם) 4775/01 מדינת ישראל נ' בניאשווילי דוד (13.4.2003) ות"פ (פ"ת) 15720-02-09 מדינת ישראל נ' בלחנס (28.6.2012)).

כך, מבלי להקל ראש בהיות הארוע ארוע מתגלגל וביכולתו של הנאשם להפסיקו במהלכו, יש לזכור כי לאחר שירד הנאשם לראשונה מהאוטובוס, לטענתו בשל נהיגה פרועה של המתלונן, והכניס חלק גופו העליון לרכב המתלונן (מבלי שנקבע כי תקף או איים על המתלונן) שפך המתלונן על הנאשם כוס משקה קר. בהמשך, כשירד הנאשם בשנית מהאוטובוס, לאחר שחסם את רכב המתלונן, וקירב את הטלפון הנייד לפניו של המתלונן על מנת לצלמו, הסיט המתלונן את ידו של הנאשם וכתוצאה מכך נפל הטלפון הנייד של הנאשם ונשבר, לאחר האמור ובהמשך להתרחשויות הלם הנאשם באגרופו במתלונן.

...

סוף דבר - מהנימוקים המפורטים לעיל, מצאתי כי עניינו של הנאשם עומד בתנאי הלכת כתב וכי במקרה הנדון מתקיים יחס בלתי סביר בין הנזק הצפוי לנאשם מן ההרשעה לבין חומרתה של העבירה בנסיבותיה המצדיק את ביטול ההרשעה.

אני מורה על העברת כספי הפיצוי למתלונן שפרטיו יועברו למזכירות על ידי המאשימה.

עוד העיד התובע, כי מסר את פרטי התאונה באותו ערב, טלפונית, לנציגת המעסיקה, אשר ערכה טופס 250 על סמך תאורו הטלפוני (נ/3), ושם תוארה התאונה כך: "הגעתי לקבוץ, ביקשו לחכות ליד הש.ג., ניקיתי את האוטובוס בזמן המתנה, החלקתי על סף המדרגה וסובבתי את הרגל. אחרי כמה שעות היתנפחה הרגל וכאבים". בחקירתו הנגדית הופנה התובע לכך, שבכל המסמכים הרפואיים מתוארת התאונה כתאונה שאירעה תוך כדי ניקיון האוטובוס (למשל – נ/4, נ/5), ולא בזמן ירידה מהאוטובוס.

ולסיכום פסק ביהמ"ש בעיניין פדידה – "לפיכך, כאשר מוכיח נפגע, לדוגמה, כי נגרם לו נזק עקב עלייה לרכב על-מנת להסיעו, או לבצע בו כל פעולה למטרות תחבורה, או עקב ירידה ממנו בסיומה של נסיעה – ייכלל המאורע שבו נפגע במסגרת תאונת דרכים. לא כן, כאשר מתברר שהעלייה לרכב או הירידה ממנו לא היו קשורות כלל לשימוש תעבורתי ברכב" (פסקה 8 לפסה"ד).

אף אם נקבל עמדת התובע, כי החל כבר ב"ירידה" מהאוטובוס בעת שהחליק ונפגע, הרי שגם ירידה, ככל שימוש אחר, צריכה להתבצע "למטרות תחבורה", ואילו כאן מדובר בירידה שמהוה חלק אינטגראלי מפעולת ניקיון האוטובוס והכנתו לנסיעה, ולפיכך – לא בירידה למטרות תחבורה.

מהראיות שנשמעו לא עלה בדרך כל שהיא, כי התובע ביצע את עבודתו בצורה פגומה או לא בטיחותית, ועל כן לא ניתן לקבוע כי הדרכה כל שהיא היה בכוחה למנוע את החלקתו ואת פגיעתו של התובע.

...

לאור האמור, דין תביעתו של התובע נגד המבטחת (הנתבעת מס' 2), על פי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, להידחות.

סוף דבר דין התביעה להידחות.

אשר על כן, התביעה נדחית.

בשעה 11:15 הגיע האוטובוס לתחנה במירון כשהוא עמוס בנוסעים וללא מקומות ישיבה והתובעת העריכה כי לא תוכל מפאת גילה לעמוד במשך כל הנסיעה מה גם, שנסיעה בעמידה אינה בטיחותית ואינה נוחה ולפיכך לא עלתה לאוטובוס.

באשר לארוע שבו נפלה התובעת לאחר שנדחפה על ידי שוטר – הרי שלא עלה בידי התובעת להוכיח טענותיה כלפי הנתבעת וזאת, משלא הצביעה על המקור הנורמאטיבי לחיוב הנתבעת לפעול כנגד השוטר אשר נטען כי דחף אותה ולחייב נהג אוטובוס הנתבעת לרדת מהאוטובוס ולהושיט לה עזרה ולברר פרטיו של השוטר, שעה שמדובר בארוע חצוני שקרה כולו בשטח צבורי מחוץ לאוטובוס (מה גם שהתובעת פנתה בעיניין למח"ש כפי שעלה מהמסמכים שצרפה לתיק).

...

באשר לטענת הנתבעת כי היה בידי התובעת לעלות לאוטובוס ולנסוע בעמידה, הרי שאין בידי לקבל הטענה.

בנסיבות כפי שתוארו ומשהתברר כי נהג האוטובוס עצר מנסיעתו לאחר שנוסעים הפנו את תשומת לבו לכך שהתובעת ביקשה לעלות לאוטובוס, אני סבורה כי לא נפל פגם בהתנהלות נהג האוטובוס באירוע האמור, וממילא איני מוצאת מקום להטיל אחריות כלשהי על הנתבעת בגין אותו אירוע.

התוצאה היא, שהנתבעת תשלם לתובעת סך של 460 ₪ וזאת בתוך 30 יום.

התובע, לפי עדותו אותה קבלתי כמפורט לעיל, נפל לאחר שסיים לרדת במדריגות החלקיות לצד הכביש, ירד מהמדרגה האחרונה אל הכביש על מנת להמשיך בדרכו ליעדו, ובעת שהלך על הכביש התלול – החליק ונפל.

ככל שהעיריה היתה דואגת לתשתית מתאימה ובטיחותית להולכי רגל במקום, באופן שהליכתם בירידה תלולה תיעשה על גבי מדרגות בטיחותיות או שיוצב במקום מאחז יד מתאים, סביר כי התובע יכול היה לפסוע בביטחה ולא היה מחליק ונפגע.

לפיכך העדיף ללרכת ברגל בירידה עד למועדון, ומשם לחזור (בעליה) באוטובוס.

...

בנתוניו של התובע לא שוכנעתי שיש מקום לכך.

סיכומם של דברים: התביעה מתקבלת.

כן ישלמו הנתבעות לתובע עלויות חוו"ד המומחים מטעמו וחלקו בשכ"ט המומחה מטעם בית המשפט, משוערכים להיום, אגרת בית משפט ששולמה משוערכת להיום, ושכ"ט עו"ד בסך 23.6% (כולל מע"מ) מסכום הפיצוי שנפסק.

באותה עת האוטובוס היה בנסיעה, ומשהתקדם, נזרקה האבן השניה, ומחמת שהאוטובוס היה בנסיעה והתקדם בנתיים, פגעה האבן השניה בחלון האחורי.

הנני סבור שבחקירה לא נפלו מחדלים, ואף אם היו כאלה, אין בהם כדי לפגוע בהגנת הנאשם.

עוד מסרו הילדים, שמיד לאחר שהמתלונן עצר את האוטובוס, פנה המתלונן לטפל בילדה דומוע שנפגעה, ולא ירד מהאוטובוס אלא לאחר שהמשטרה הגיעה למקום.

אפילו לא אומר כך, כי אז בקשר לשתי האבנים שנזרקו, היתקיימה אצל הנאשם צפייה ברמת היסתברות גבוהה, שהתוצאה, קרי – פגיעה במתלונן או במי מנוסעי האוטובוס או גרימת סיכון בטיחותי - אכן תושג עקב היתנהגותו.

...

עם כל הכבוד, לא מצאתי בסיס לטענת הנאשם כי הופלה לרעה, וכמפורט לעיל, אין אני מקבל גרסתו כי המתלונן ביקש להכותו במקל.

על כן, הנני דוחה טענות הנאשם להגנה מן הצדק.

סוף דבר אשר על כל האמור לעיל, הנני מחליט להרשיע את הנאשם בכל שלוש העבירות המיוחסות לו בכתב האישום, שבוצעו על ידו בתאריך 15.2.2012 בסמוך לשעה 08:00 בבוקר, והן העבירות הבאות: (א) סיכון חיי אדם במזיד בנתיב תחבורה, עבירה לפי סעיף 332(3) לחוק העונשין, תשל"ז – 1977; (ב) תקיפת קטין או חסר ישע, עבירה לפי סעיף 368ב(א) לחוק העונשין, תשל"ז – 1977; (ג) חבלה במזיד, עבירה לפי סעיף 413ה לחוק העונשין, תשל"ז – 1977.