נפילה בשל סיבה פנימית חולשה פנימית ללא גורם חיצוני

התובע טען כי דחיית התביעה התבססה על הטענה שהתובע חווה סחרחורת או חולשה פנימית שאינה נובעת, כביכול, מהעבודה, אולם לא ניתן להבין מהראיות האם החולשה שחש התובע ואשר דווחה על ידו בביקורו ב"טרם" ארעה לפני או אחרי הנפילה, וכן לא ניתן להסיק כי ההתעלפות קדמה לנפילה או כי היא נובעת ממחלת הסוכרת בה הוא לוקה.

יצוין כי בסיכומי הנתבע לא הועלתה טענה בנוגע לקרות הארוע, והסיבה בעטיה התבקש בית הדין לדחות את התביעה היא אי הוכחת גורם חצוני כביכול.

...

נוכח האמור, אני מורה על מינוי מומחה רפואי בתחום הנוירולוגיה לצורך בחינת השאלה שבמחלוקת כפי שתפורט בהחלטת המינוי, ועל בסיס העובדות כלהלן - א. התובע הוא בעל חברה הנותנת שירותי קייטרינג למוסדות ובתי ספר.

המערערת טענה, כי ביום בו נפלה היה לחץ עבודה רב נוכח חג הפסח, במסגרתו נדרשה לארוז חבילות שי בחנות "משעה 10:00 בבוקר ועד לשעות הצהריים ללא הפסקה. פיתאום תוך כדי העמידה הסתובבה לי הברך ונפלתי ושברתי את יד שמאל... סיבוב הברך קרה לאחר שסיימתי את עמדת האריזות וניגשתי לעמדת הטעימות עמדתי בין 2 שולחנות ואז זה קרה". המוסד דחה גם פנייה זו, בציינו כי בפני החוקר מטעמו הצהירה המערערת כי "...פשוט לא יודעת מה קרה הסתובבה לי הברך, איבדתי שיווי משקל ונפלתי...". על כן, "תביעתך נדחתה, מאחר והנפילה הייתה עקב גורם פנימי/חולשה של הברך שבגינה נפלת ולא עקב העבודה". על החלטות אלה של המוסד הוגשה תביעתה של המערערת לבית הדין האיזורי.

נוכח האמור, ועל פי ההלכה שנפסקה בעיניין מישל ביטון [עב"ל (ארצי) 37540-08-15 מישל ביטון – המוסד לביטוח לאומי (12.1.2017)] שלפיה "נפילה או מעידה של עובד על רקע סיבה הטמונה בעובד עצמו מבלי שהיה כל מיכשול בדרכו או גורם פנימי הקשור לעבודתו שבגינו נפל" אינה בגדר פגיעה בעבודה נדחתה תביעתה של המערערת.

בנוסף, לא הובא מנהל החנות לעדות על מצוקת כוח אדם או על מאפיין ייחודי של יום הארוע שיתמוך בגירסת המערערת, והדבר פועל לחובתה; על כן, לא הוכח עומס עבודה מוגבר שנבע מהסמיכות לחג הפסח, והמערערת לא הוכיחה שהיה עליה להיתרוצץ ולאסוף מוצרים רבים יותר מהמדפים בחנות, וכי הייתה השפעה לכמות המארזים על מידת עייפותה או על משך עמידתה; על פי עדותה של המערערת לחוקר המוסד תמיד ביצעה את עבודתה בעמידה, כך שעמידה ממושכת על הרגליים אינה בגדר שוני ממתכונת עבודתה הרגילה; גם אם הושקע מאמץ רב יותר באותו יום, אין בכך כדי לשנות את המסקנה, שכן נפילה כתוצאה מעמידה במקום, ללא שהוכח מיכשול כלשהוא וניתן להצביע על מחולל נזק, הורתה בחולשה פנימית שאינה נעוצה כל עיקר במקום העבודה או בתנאיה; אין מקום להפעלת החזקה הנסיבתית שבסעיף 83 לחוק.

מקרה זה גרם לחשש שהביא לתיקון החוק – תיקון שנועד להבהיר כי החזקה אינה חלה על תאונה שמקורה בסיבה פנימית, אלא על תאונה שמקורה בגורם חצוני נראה לעין[footnoteRef:6]". [6: להרחבה ראו: ש. קובובי רמ"ח ושס"ה סוגיות בתאונות עבודה (מהדורה שלישית, 2004) בעמ' 25 – 32.]

...

כללו של דבר: לא מצאנו כי מתקיימות נסיבות חריגות המצדיקות התערבות בקביעתו העובדתית של בית הדין האזורי כי לא הוכחה גרסת המערערת בתביעתה ובתצהירה שלפיה אירוע הנפילה נגרם מעייפות או חולשה כתוצאה מעומס עבודה חריג באותו יום.

מקביעה זו ומכלל חומר התיק עולה המסקנה כי במקרה הנדון סביר יותר שהנפילה אינה עקב התממשות גורם סיכון בעבודה, אלא עקב גורם אחר, שמקורו במערערת, כך שהלכה למעשה עלה בידי המוסד לסתור את החזקה הקבועה בסעיף 83 סיפא לחוק.

נוכח המסקנה אליה הגענו אין לנו צורך להידרש לטענת המוסד כי "גם אם הושקע מאמץ רב יותר באותו יום אין בכך כדי להפוך את אירוע הנפילה לתאונה בעבודה". סוף דבר הערעור נדחה.

מוסיף וקובע סעיף 80(1) כי רואים כתאונת עבודה גם תאונה: "שארעה תוך כדי נסיעתו או הליכתו של המבוטח לעבודה ממעונו או ממקום שבו הוא לן אף אם אינו מעונו, מן העבודה למעונו או ממקום עבודה אחד למישנהו, ועקב נסיעתו או הליכתו זו". מוסיף וקובע סעיף 83 את חזקת הסיבתיות שלפיה: "תאונה שארעה לעובד תוך כדי עבודה רואים אותה כתאונה שארעה גם עקב העבודה, אם לא הוכח ההיפך; ואולם תאונה שאינה תוצאה של גורמים חצוניים הנראים לעין, בין שארעה לעובד ובין לעובד עצמאי, אין רואים אותה כתאונת עבודה אם הוכח כי השפעת העבודה על ארוע התאונה היתה פחותה בהרבה מהשפעת גורמים אחרים". בהקשר לזאת נקבע בפסיקה, כי נפילה או מעידה של עובד על רקע סיבה הטמונה בעובד עצמו, מבלי שהיה כל מיכשול בדרכו או גורם פנימי הקשור לעבודתו שבגינו נפל, לא תוכר כפגיעה בעבודה (עב"ל 51/07 שפיגל נ' המוסד לביטוח לאומי (13.1.09); עב"ל 30186-12-12 עזיז נ' המוסד לביטוח לאומי (11.11.14); עב"ל 9815-10-13 זעאריר נ' המוסד לביטוח לאומי (21.1.15)).

בספרו workmen's compenation law[1] דן המלומד לרסון בסוגיה הקרויה בפיו "idiopathic fall", הווה אומר נפילה ללא סיבה חיצונית, נפילה בשל מחלה או חולשה פנימית.

...

שאלה - האם חוות דעתך תשתנה אם יובא לידיעתך כי התובע סבל מכאבי ראש כרוניים וכי סבל ברקע גם מאנראוריזמה מסוידת (במעקב ד"ר בקון בתל השומר) שיכולה לגרום לכאבי ראש? תשובה - "לא. ראה תשובתי לסעיף ד. יתרה מזאת, אניוריזמה בכלי הדם המוחיים גורמת בד"כ לכאב ראש חריג ביותר (Thunderclap Headache) במצבים שבהם היא מדממת ונוצר דמם תוך גולגלתי תת-עכבישי שהוא מצב חירום שונה לחלוטין ממה שאירע אצל התובע. כך שאין שום עדות לכך שמצבו הרפואי של התובע ביום 12.4.17 קשור לאבחנה כרונית של אניוריזמה מסוידת". שאלה – במסגרת התשתית הראייתית אותה קבע בית הדין הנכבד בהחלטת המינוי (סעיף ד'), "עדי ראייה לתאונה ציינו כי לפני התאונה ולאחריה דיברו עם התובע כרגיל, וכי התובע לא התלונן כי אינו חש בטוב ולא ניכר כי היה מסוחרר או מבולבל". האם במסגרת חוות דעתך בדבר 'התרחיש הסביר' לקחת בחשבון את העובדה כי עדי ראייה לתאונה העידו בפני בית הדין הנכבד כי הן לפני קרות התאונה והן מיד לאחריה, התובע התנהל כרגיל, לא התלונן כי אינו חש בטוב, ולא ניכר היה כי הוא מסוחרר ומבולבל? תשובה – "כן. עדות זו נלקחה בחשבון והיא אינה סותרת את המסקנה שאליה הגעתי. במחלות זיהומיות חדות באופן כללי לרבות בדלקת קרום המח, התקדמות התסמינים הינה הדרגתית, והופעת התסמינים בתחילת המחלה יכולה להיות חלקית, מינורית ובהרבה מקרים אינטרמיטנטית". שאלה - איזה משקל, אם בכלל, ייחסת לעדויות עדי הראייה לתאונה? תשובה - "ראה תשובתי לסעיף א – העדות אינה סותרת בכלל את המסקנה הסופית". שאלה – האם זה נכון כי מניניגיטיס חיידקית פנאומוקוקלית יכול ותתלקח תוך זמן קצר ביותר? הווה אומר, לאחר שארעה התאונה וללא קשר אליה? בשים לב כי התאונה ארעה בשעת הצהריים והגעתו לחדר המיון ארעה בשעות הערב.

על כך נוסיף את חוות דעתו הקוהרנטית של המומחה בדבר מאפייני דלקת קרום המוח ואופן התפתחותה בגוף החולה, התואמת לתסמיניו של התובע עובר לנפילה ולאחריה, כל אלה מובילים למסקנה כי יש לקבל את חוות דעתו של המומחה ואין לסטות ממנה.

ברם, בבקשתו זו מתעלם התובע מכך שהיפננו ממצא עובדתי זה בדיוק למומחה – לבקשת התובע – וביקשנו מהמומחה לומר מהי לדעתו המסקנה הרפואית המתבקשת מכך.

המומחה השיב באופן שאינו משתמע לשתי פנים כי עדותם אינה סותרת את מסקנותיו שכן "במחלות זיהומיות חדות באופן כללי לרבות בדלקת קרום המח, התקדמות התסמינים הינה הדרגתית, והופעת התסמינים בתחילת המחלה יכולה להיות חלקית, מינורית ובהרבה מקרים אינטרמיטנטית". סוף דבר התביעה נדחית.

לגבי נפילה בדרך מהעבודה למעון חל סעיף 80(1) לחוק הביטוח הלאומי, ובמקרה זה "המבוטח אינו פטור מן החובה להוכיח שהתאונה תוך כדי הליכה (או נסיעה) אל ומן העבודה היתה קשורה, קשר סיבתי, עם 'סכוני דרך'", כאשר תאונה כאמור "בשל סיבה פנימית גרידא, ללא כל תרומה של גורם חצוני... בלא ש'הדרך' תרמה תרומה כל שהיא לנפילה", אינה בגדר תאונת עבודה [.

הגבול ניצב בפני אותם מקרים בהם התאונה ארעה בשל סיבה פנימית גרידא ללא כל תרומה של גורם חצוני", כגון מחלה או חולשה פנימית.

מהראיות עלה כי התובעת לא נפגעה מדבר ואין גורם חצוני שגרם לפגיעתה, אלא לכל היותר מדובר בגורם פנימי.

...

במקרה דנא, התובעת לא החליקה, לא נפלה, לא מעדה ולא שוכנענו כי דרכה לא בדרך רגילה.

אנו קובעים כי גרסתה הראשונית של התובעת היא הגרסה האמיתית.

התביעה נדחית.

עוד נקבע כי מיקום הארוע הראשון אינו מעיד על מכשולים, כך ש"אדם שאין לו גורמי סיכון אחרים לנפילה אינו מועד לנפילה דוקא במקום זה" ואילו בארוע השני המערער עצמו אישר שהנפילה אירעה כתוצאה מסיבה פנימית ולא מגורם חצוני.

בנוסף נטען כי על יסוד קביעת בית הדין האיזורי, אשר נתן אמון מלא במערער ובמעסיקו, היה על בית הדין לקבל את טענת המערער כי לא חש סחרחורת או חולשה לפני שנפל בפעם הראשונה, כי מדובר היה בחניה חשוכה וכי המקום בו מעד המערער היה עם בליטות על גבי המדרכה, בהן, ככל הנראה, ניתקל.

בנסיבות אלו, נכון עשה בית הדין האיזורי, כאשר התייעץ עם מומחית רפואית על מנת לבחון מהי הסיבה הסבירה לנפילתו (עב"ל (ארצי) 317/97 אליעזר אחוואל – המוסד לביטוח לאומי (5.4.2000); עב"ל (ארצי) 9815-10-13 מאהר זעאריר – המוסד לביטוח לאומי (21.1.2015)).

אין לראות בכך משום קביעה פוזיטיבית בדבר קיומו של מיכשול בגינו נפל המערער.

...

לאחר שבחנו את כלל החומר שבתיק, החלטנו לדון בערעור על יסוד טיעוני הצדדים בכתב ובעל פה, בהתאם לתקנה 103 לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב-1991.

סוף דבר – הערעור נדחה.