נפילה במדרגות בתוך מקום מגורים

הנתבע מפנה לכך, שהתובע גר בפנטהאוז בן 2 קומות ולכן לא מן הנמנע כי הנפילה ארעה בתוך הבית ולא מחוצה לו. התובע לא סיפר לעובדים בתחנה על ארועי אותו יום ועל הנפילה.

השערת הנתבע בדבר אפשרות שהתובע נפל במדריגות בתוך הבית, אינה מבוססת, שכן בני הזוג העידו כי הם ישנים בקומה הראשונה ולא בקומה העליונה.

נציין בהקשר זה, כי אין בפנינו כל ראיה שהתובע כלל יצא מפתח ביתו, כך שגם אם אכן נפל באותה שעת לילה מאוחרת, בגין חשש למצוקה במקום העבודה – אין בידינו לקבוע כי הוכח שהיה זה מחוץ לביתו.

...

לאחר שעיינו בכלל החומר שבפנינו, הגענו לכלל מסקנה, כי התובע לא הרים את הנטל להוכיח שאירעה לו תאונה בזמן היותו בדרכו לעבודה ו/או עקב סיכוני הדרך.

נציין בהקשר זה, כי אין בפנינו כל ראיה שהתובע כלל יצא מפתח ביתו, כך שגם אם אכן נפל באותה שעת לילה מאוחרת, בגין חשש למצוקה במקום העבודה – אין בידינו לקבוע כי הוכח שהיה זה מחוץ לביתו.

סוף דבר על יסוד כלל האמור לעיל, אנו מחליטים לדחות את התביעה.

התביעה נדחתה על ידי המוסד לביטוח לאומי במכתבו מיום 3.10.2017 (צורף לכתב התביעה) בנימוק כי התאונה ארעה לתובעת בתחום מעונה הפרטי ולאחר שהסתיימה הדרך ממקום העבודה למקום מגוריה.

גם בהמשך מסירת הגרסה לחוקר, התובעת חזרה ועמדה על כך שהמדרגות בהן נפלה הן חלק מהשטח הפרטי של הבית שלה וכדבריה: "שאלה: האם המדריגות שבהן נפלת זה שטח פרטי זה חלק מהבית שבו את גרה?

בהתאם להלכה הפסוקה, תאונה שאירעה לאדם בשטח המעון אפילו כבר החל את דרכו לעבודה (למשל, יצא מחדרו ושם פעמיו לדלת היציאה מהמעון כדי לצאת לעבודה) ואפילו אינה פרי סיכונים שלמבוטח שליטה ישירה עליהם (למשל, קריסת הדירה מעל) – אינה תאונה בעבודה, בהיותה תאונה שהתרחשה בתוך המעון.

...

נקדים ונאמר כי מחומר הראיות עולה שהתאונה שארעה לתובעת ביום 4.2.2017 ארעה בבית ועל כן דין התביעה להידחות משעה שאין מדובר כלל בתאונת עבודה או בתאונה בדרך לעבודה.

בענייננו, משעה שהתאונה ארעה בשטח הפרטי של מעון התובעת, דין התביעה להידחות.

לטענת התובע, פציעתו נגרמה בשל כך שהכומר דחף אותו בתוך מבנה הנגרייה, וגרם לנפילתו.

וכך העידה: "אני שכנה של התובע. חזרתי הביתה. חניתי את האוטו. ירדתי מהאוטו וראיתי כמה אנשים מחוץ לבית של התובע. אני גרה ממש ליד המדריגות. אני עולה במדריגות והמרפסת שלו לידינו. ראיתי כמה אנשים כשירדתי מהאוטו, צעקות של להזמין אמבולנס כי יש משהו. רצתי, ראיתי שהשכן שלי יושב על הריצפה והיד שלו מלאה בדם. התחלתי לשאול מה קרה. הוא התחיל להגיד בקול נמוך שמישהו דחף אותו מבפנים. הוא אמר את השם שלו. הוא אמר שהכומר דחף אותו...

תחת הכותרת "אנמנזה" נרשמו הדברים הבאים: "נקראנו על ידי אשר 38 לבן 59 אשר לדבריו החליק ונפל במדריגות ונחבל ביד שמאל באזור האמה, בהגעינו הפצוע על מיטת אשר 38 בהכרה מלאה עם חתך עמוק ביד שמאל, מזיע וחוור, דופק רדיאלי באותה יד נימוש חלש, לדבריו איביד הרבה דם, מייד הינחנו חבישה לוחצת על המקום וחובר לעירוי נוזלים, הדימום הופסק, נימדד גם סוכר 451 MG%, הועבר על ידי אשר 38 בדחוף למיון, יש לציין שהפצוע זוכר פרטי הארוע ולא היה ארוע מקדים לנפילה". פרטים נוספים שמופיעים באותו דו"ח הם מחלות עבר ("מחלת לב איסכמית, לחץ דם גבוה, סוכרת") ותרופות קבועות ("Aspirin, Insulin, המטופל לא זוכר את השאר"), וכן נתוני בדיקות ובהם היתייחסות בין היתר למדדי ההכרה, זמן הגעה, שמות אנשי הצוות וכדומה.

...

אני מקבלת את טענת הנתבעים, לפיה יש לדחות טיעון חלופי זה. "סיפור התביעה" אינו סיפור של רשלנות, אלא של תקיפה מכוונת.

עדויות אלו משתלבות עם כלל הנסיבות, כפי שפורט לעיל, ואני מקבלת אותן.

סוף דבר לאור כל האמור לעיל, תביעת התובע נדחית.

רקע הנאשם הורשע בפתח ישיבת ההוכחות, בעקבות הסדר טיעון בכתב אישום מתוקן בעבירות של פריצה למקום מגורים וגניבה.

הנאשם נימלט ממנו, מעד במדריגות והרכוש נפל מידיו.

הנאשם לא ירצה עונש זה אלא אם יעבור בתוך שנתיים מיום שיחרורו על עבירת רכוש מסוג עוון.

...

בנסיבות אלה אני סבורה כי מתחם העונש ההולם הוא בין 12 ל- 24 חודשי מאסר.

מכאן שדרך השיקום לא צלחה למרות התחשבות רבה של בית משפט בעבר, אשר נקט לא אחת בהליכי שיקום וגם כאשר דן את הנאשם לעונש של מאסר, הנאשם נדון לקופות מאסר קצרות, לכן יש לתת דגש לשיקולי הרתעת היחיד והגנה על הציבור בעניינו של הנאשם.

לפיכך החלטתי להטיל על הנאשם עונש ברף העליון של המתחם ורק מאחר שהנאשם לקח אחריות למעשיו ועשה מאמצים ניכרים להיטיב את דרכיו, לא הטלתי את העונש המקסימאלי במתחם, ואף לא חרגתי מהמתחם, למרות שניתן היה לחרוג מהמתחם לצורך הגנה על שלום הציבור נוכח עברו הפלילי המשמעותי של הנאשם.

אשר על כן החלטתי להטיל על הנאשם את העונשים כדלהלן: 19 חודשי מאסר בניכוי ימי מעצרו מיום 9.4.14 עד 13.7.14.

בתביעה לתשלום דמי פגיעה והודעה על פגיעה בעבודה, שהגיש התובע במוסד לביטוח לאומי ביום 16.4.2008 (נ/3), נידרש התובע לפרט את "תיאור הפגיעה: כיצד נגרמה ובמה עסקת בעת הפגיעה" וכך הוא ציין: "נפל מהמשאית, ניחבל בכף רגל שמאל". בתעודה רפואית ראשונה לנפגע בעבודה (נספח ג'7 לכתב התביעה), ציין התובע כך: "נפלתי במדריגות הרכב ונחבלתי ברגל שמאל". בטופס תביעה לקביעת דרגת נכות מעבודה ולתשלום גמלת נכות מעבודה (נ/3), שהגיש התובע במל"ל ביום 23.3.2009, תיאר התובע כך, במקום המיועד לפרטי הפגיעה: "לאחר נסיעה ובזמן ירידה במדריגות המשאית נפל ונחבל ברגל שמאל" התובע נחקר על ידי חוקר פרטי מטעם הנתבעת.

שאלת הנזק הנכות הרפואית והתפקודית התובע, יליד 15.1.1969, הגיע ביום התאונה (21.1.2008) לקבלת טפול ראשוני במרפאה במקום מגוריו ובהמשך אושפז בבית החולים אי.מ.מס. בנצרת למשך 4 ימים, שם אובחן שבר בעצם כף רגל שמאל ובוצע שיחזור וקיבוע בסד גבס.

תשלום מלוא הסכומים המפורטים לעיל ייעשה בתוך 30 יום ממועד מסירת פסק דין זה לב"כ הנתבעת, אחרת - יישאו הסכומים הפרישי הצמדה וריבית כדין מהיום ועד למועד התשלום בפועל.

...

בנסיבות העניין, בהתחשב במהות הפגיעה - רגישות בכף הרגל ובהתחשב בנתוניו האישיים של התובע ובפרט גילו ועיסוקו כנהג חלוקה באטליז, סבורני כי נכון יהיה להעמיד את שיעור הנכות התפקודית על שיעור הנכות הרפואית שנקבעה לתובע.

בהתחשב במכלול הנסיבות וביניהן מהות הפגיעה, גילו של התובע, עיסוקו ושיעור הכנסתו ובהתחשב בעובדה כי על אף שהתובע שב לעבודתו אין לשלול את האפשרות כי בעתיד, ובהתחשב בעובדה שמדובר בעבודה פיזית, תהא לנכותו השפעה על יכולתו לעבוד בעבודה זו ועל שכרו, סבורני כי נכון יהיה לפסוק לתובע פיצוי גלובאלי בסך של 20,000 ₪ בגין ראש נזק זה. הפסד פנסיה התובע מבקש לפצותו בסך של 35,711 ₪ בגין אבדן פנסיה ותנאים סוציאליים.

בנסיבות העניין ובהתחשב במכלול הנתונים וביניהם אופי הפגיעה, גילו של התובע, ימי האשפוז, הטיפולים ומשך תקופת אי הכושר, סבורני כי נכון יהיה לפסוק לתובע פיצוי בסך של 15,000 ₪ בגין ראש נזק זה. עזרת צד ג' והוצאות בעבר ובעתיד התובע טוען בתצהירו כי לאחר התאונה הוא נותח בכף רגלו, אושפז למשך 4 ימים ובהמשך נצטווה להימנע מכל מאמץ פיזי למשך תקופה ארוכה ולפיכך נזקק לעזרה סיעודית ממשפחתו אשר שהתה לידו לאורך תקופת ריתוקו למיטה וליוותה אותו לכל הטיפולים הרפואיים ולפיכך זכאי הוא לפיצוי בסך 50,000 ₪ בגין רכיב זה. כן תובע פיצוי עבור הוצאות רפואיות, נסיעות לביקורים חוזרים ונשנים במרפאה והוצאות נלוות כגון רכישת עזרים אורתופדיים ותרופות, לעבר ולעתיד סך של 50,000 ₪.