נפילה בכביש עקב בור

לתמיכה בגירסתה צרפה התובעת לכתב התביעה מסמכים רפואיים שונים וכן תצלומים של הבור מוצף המים בכביש שבעטיו, עפ"י הנטען, נפלה התובעת בשובה מביה"ס ונחבלה (סומן כמוצג ת/1).

...

במהלך חקירתו הנגדית נשאל אבי התובעת בעניין זה, אך הסבריו היו בלתי משכנעים: ".... לא ידוע לי אם הוגשה תביעה לבית הספר בתאונות אישיות. לא הגשתי אף תביעה חוץ מהתביעה הזאת גם לא לבית הספר. לא יודע בכלל יש ביטוח בבית הספר". בחינת ראיות הצדדים ושקלול הנתונים שפורטו לעיל בכל הקשור לקביעת התשתית העובדתית של האירוע הנטען מובילים למסקנה כי התובעת, אשר נטל הראיה רובץ לפתחה, לא הוכיחה ברמה הנדרשת במשפט אזרחי (עפ"י מבחן מאזן הסתברויות), כי נפגעה בנסיבות להן היא טוענת בכתב תביעתה, ודי בכך כדי להביא לדחיית התביעה.

סיכום מכל האמור לעיל, אני מחליט לדחות את התביעה.

התובעת תשלם לנתבעת הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסכום מתון בסך 1,500 ₪ כולל מע"מ. התובעת תישא ביתרת האגרה כמתחייב עפ"י התקנות.

בפסק דינו, קיבל בית המשפט את טענתו של התובע, כי נפל בשל בור בכביש.

...

אעמוד עתה על השיקולים ביסוד מסקנה זו. טענתה העיקרית של העירייה נוגעת להשתת אחריות עליה בגין האירוע, ולמידת האחריות שהושתה על המשיב.

בהתחשב בכלל הנתונים, אני קובע כי חלקה של העירייה באחריות לנזק יועמד על 35%.

לא למותר לציין, כי העירייה לא העלתה טענת פסלות בדיון, ולא נקטה בהליכי פסלות בהמשך לו. בנסיבות אלה, דין טענה זו להידחות.

נוכח כל האמור, ובשים לב לפער המשמעותי בין שיעור והיקף החבות שנקבע בפסק הדין, ובין שיעור והיקף החבות שהיה מקום לקבוע, כמו גם להשלכות רוחב אפשריות של פסק הדין, החלטתי ליתן רשות לערער; לדון בבקשה כבערעור; ולקבל את הערעור באופן חלקי, בהתאם לאמור לעיל.

עת הגיע בהליכה לירידה אלמוסקוביה, החליק בשל בור עמוק בכביש, נפל על ידו השמאלית ונפגע בכתף שמאל (להלן: "התאונה").

...

אני ערה לטענת הנתבעות לעניין פנייתו של התובע לקבלת טיפול רפואי אך למחרת היום - אך אין בידי לקבלה.

גם אם אניח כי לנכות שנקבעה לתובע הייתה יכולה להיות השפעה על אופי והמשך העסקתו במקום עבודתו, כתפסן, לפני התאונה, בנסיבות המקרה דנן לא שוכנעתי כי תפקודו נפגע באופן המצדיק להכיר בנכות גבוהה מן הנכות הרפואית.

סיכום הנתונים לחישוב הפיצויים בראשי הנזק השונים לנוכח כל האמור לעיל, להלן יפורטו הנתונים לחישוב נזקי התובע בראשי הנזק השונים: שנת לידה של התובע: 1961.

לפיכך, ומשהתובע לא ביקש לזמן האקטואר לעדות וסכום הניכוי האמור בחוות הדעת לא נסתר, יש להפחית מן הפיצוי סך של 55,105 ש"ח. לסיכום לנוכח כל האמור, נזקי התובע מסתכמים בסכומים כדלקמן: הפסד שכר לעבר 87,600 ₪ הפסד שכר לעתיד 102,000 ₪ פנסיה 23,700 ₪ נזק לא ממוני 55,000 ₪ עזרת הזולת 10,000 ₪ הוצאות 10,000 ₪ סך הכול 288,300 ₪ בניכוי 20% אשם תורם (57,660)₪ סך פיצוי 230,640 ₪ בניכוי תגמולי מל"ל (55,105)₪ סך פיצוי לאחר ניכויים 175,535 ₪ סוף דבר לאור כל האמור לעיל, הנתבעות ישלמו לתובע פיצוי בסך של 175,535 ₪ וכן שכר טרחת עו"ד בשיעור 20% +מע"מ, החזר אגרה משוערכת וכן הוצאות התובע עבור חוות דעת מומחים.

במקרה זה בימ"ש השלום קבע כי מדובר ב"תאונת דרכים", בית משפט מחוזי הפך את החלטתו, ובקשת רשות ערעור נדחתה ע"י כב' המשנה לנשיאה ריבלין תוך שהוא אישר את קביעת בית המשפט המחוזי כי: "...כוונת המחוקק, בהקשר של שימוש בכניסה וירידה מרכב, היא כי הפגיעה תהיה של המשתמש עצמו ולא של אדם אחר שניפגע כתוצאה מכניסתו או ירידתו של אחר מהרכב. למעלה מן הצורך הוסיף בית המשפט וקבע כי בנסיבות המקרה, לא מיתקיים גם הקשר הסיבתי המשפטי הנידרש. הפגיעה במבקש, כך נקבע, אינה קשורה כלל לסיכון שהשימוש ברכב (כניסת החולה אליו) יצר. הפגיעה במבקש יכול והיתה מתרחשת באותו אופן אם החולה היה קם מהאלונקה ממצב שכיבה לישיבה גם במהלך הובלתו מן המחלקה לרכב". כמו כן הפניתה הנתבעת לפסק דינו של בית משפט השלום בת"א ת.א. 12271-11-09 חיון נ' עירית בת ים (15.9.12) אשר בו, על בסיס רע"א 66/10 הנ"ל נקבע כי פגיעתו של התובע שם, בעת שנפל בגין בור בכביש בעת שסייע לגיסו להיכנס לרכב לצורך הסעתו בו, אינה בגדר "תאונת דרכים". אלא שלטעמי טענת הנתבעת איננה דקה פורתא בין הנסיבות שבפני לבין הנסיבות שנידונו ברע"א 66/10 הנ"ל. במקרה שלפני הסיטואציה היא שהתובעת, המחזיקה את בנה על ידיה ומתעתדת לנהוג ברכב, צריכה להניח את תינוקה בכיסא הבטיחות על מנת שהיא תוכל להתחיל בנהיגה.

...

לאור האמור לעיל אני קובעת כי התובעת נפגעה מתאונה שהיא בגדר "תאונת דרכים". נזקי התובעת כאמור אין בפני התובעת טענה לנכות.

עם זאת אני סבורה כי ניתן להניח כי התובעת נזקקה בתקופה בה היתה רגלה מגובסת לעזרה מוגברת מבני המשפחה, אולם כמובן שבנסיבות אלו אין מקום לפסוק סכום משמעותי, אלא להעמידו על סך של 2,000 ₪.

לאור כל האמור לעיל אני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובעת את הסך של 8,000 ₪ בצירוף החזר אגרה ששולמה (בצירוף הפרשי הצמדה וריבית ממועד תשלומה) וכן שכ"ט עו"ד בסך כולל של 1,230 ₪.

בתצהיר עדות ראשית בסעיף 8, העיד מר מזרחי כדלקמן: "כאמור, לא ראיתי את הנפילה של הגב. שראבי. כאשר ראיתי אותה על הכביש הייתי בטוח שהיא נפלה על הכביש בגלל שהיו בו הרבה בורות ואבנים מפוזרות. באותו יום גם לא דיברתי איתה על הנפילה. היא בכתה והייתה מוקפת אנשים ואני היית צריך לעבוד.רק כאשר נפגשנו הרבה זמן אחרי הנפילה היא סיפרה לי שנפלה בגלל בור שהיה במדרכה." (ההדגשה שלי כ.מ.).

...

גם אם הייתי משתכנע כי יש במקום מכשול, לא שוכנעתי מהעדויות ומביקורי במקום ומהצבעתה של התובעת על מקום הנפילה כי הנתבעת נפלה דוקא במקום הבור הנטען.

לסיכום-אין מקום להטלת אחריות על הנתבעות ועל כן אני דוחה את התביעה.

אני מורה כי כל צד יישא בהוצאותיו.