נפילה בבר מצווה: תביעה נגד אולם האירועים

לאחר מכן, התמשכו הדיונים בשל אי התייצבותו של יצחק, עד שבסופו של דבר, ביום 28.6.15 הודיעה התביעה כי לנוכח מכלול הנסיבות היא נכונה לבטל את האישום נגדו, בכפוף להצהרתו לפיה לא יתנגד למתן צוי הריסה בנוגע לעבירות.

העד עומת עם טענת ויזמן לפיה היא סובלת מרעשים מן האולם, והשיב כי כלל אינו סובל מרעשים והוא מתפלא לשמוע על כך. בחקירה הנגדית, נישאל על קיום אירועים במרתף, והשיב "אנחנו מתפללים בבית כנסת ברוך השם שיש מי שנולד לו בן, נעשה ברית, אז אנחנו עושים איזה שהוא ברית, בר מצוה, אבל אף פעם זה לא עושה רעש, לא מפריע" (עמ' 70 ש' 17).

סיכום ומסקנות – אולם האירועים מטעם התביעה הובאו ראיות ברורות וחד משמעיות, לפיהן במרתף הבניין מיתקיים אולם אירועים, שבו מתקיימים אירועים רבי משתתפים על בסיס קבוע, מספר פעמים בשבוע.

שי הבהיר כי בכתב האישום נפלה טעות קולמוס כשנרשם שהיקף הבנייה האסורה "120 מ"ר" בעוד שהנכון הוא 220 מ"ר (עמ' 40 ש' 5), וב"כ התביעה אישרה כי צ"ל 220 מ"ר (שם ש' 12).

...

אין בידי לקבל את הטענה.

בעניין בת זוגו של הנאשם 1, אכן לא ברור מדוע זו לא הועמדה לדין יחד עם בן זוגה הנאשם 1, אך אינני מקבלת את הטענה לפיה יש להשוות בינה ובין הנאשמת 3.

אשר על כן, אני מרשיעה את הנאשמים כולם בעבירה של שימוש אסור, כמפורט לעיל.

הנאשם הוסיף כי שלושה ערבים חנקו אותו, "הוא ועוד 3 אנשים חנקו אותי בצד שהוא דיבר מסריח, הוא קיבל שני בוקסים והם היו מסטולים. לא דקרתי אף אחד, לא בא לי לעשות בעיות, יש לילד שלי בר מצוה עוד חודש" (שם, שו' 124 - 125).

הנאשם שב והכחיש כי לקח סכין יפנית מהסופר, ומסר כי הדם שנצפה על המתלונן הוא תוצאה של הבוקס שהיכה במתלונן והוסיף כי יש לו טבעת עם רבוע ויהלום וגורמט זהב שאולי נפלו באותה סיטואציה.

העד ציין עוד כי הנאשם היה נראה רגיל, משוחח בטלפון, "אמר לי מה המצב גבר אפשר סכין", כן כי הוא נתן לו סכין יפנית בצבע כחול, "שיכול להיות שהייתה תקולה היא לא ממש חדשה יש לה בעיה לצאת ללהב או לצאת". הודעתו של עד תביעה 5 - אלכס עדן ת/3 העד, בנו של בעל המועדון בו היתרחש הארוע נשוא כתב האישום, מסר ביום 18.7.18 את עדותו במישטרה, וציין כי הוא מנהל "הספרייה", ואחראי גם על ההושבה במקום.

משהונחו בפני הנאשם ראיות מוצקות בדבר כוונתו להמית את המתלונן, מצופה היה כי ינסה לפחות לספק הסבר כלשהוא, קלוש ככל שיהיה, למעשים שביצע, אולם כנגד ראיות אלו, לא היה בפיו של הנאשם הסבר מניח את הדעת, ו וגם בגירסתו הכבושה, חודשים לאחר הארוע, כל שמצא לומר על כך הוא: "לא התכוונתי שזה יהיה לגרון. הייתי מבולבל, לא ראיתי שזה לשם. רק הנפתי סכין. לא שמתי לב שזה פגע שם. ממש לא" (עמ' 209 לפרוטוקול, שו' 12 - 13), ומדובר בטענה שאינה מתיישבת עם נסיבות ביצוע המעשים הללו.

...

סוף דבר סוף דבר, נוכח כל האמור לעיל, התוצאה היא כי הוכח מעבר לכל ספק סביר כי התקיימו בנסיבות שלפנינו כל הרכיבים הנדרשים לקיומו של היסוד הנפשי בעבירה של רצח בכוונה תחילה.

בנסיבות אלה, ובהינתן העובדה שדבר קיומו של היסוד העובדתי, קרי: מעשי דקירה שעלולים היו לגרום למותו של המתלונן, ורק "המזל המוסרי" לא הביא לתוצאה הקטלנית המסתברת ממעשים אלו, אינו שנוי במחלוקת, המסקנה היא כי התקיימו בעניינו של הנאשם גם היסוד העובדתי, וגם היסוד הנפשי, הנדרשים להרשעה בעבירה של ניסיון רצח.

לכן, אני סבור כי יש להרשיע את הנאשם בעבירה של ניסיון רצח שיוחסה לו בכתב האישום, ועם זאת לזכותו מהעבירה של חבלה חמורה בנסיבות מחמירות, שיוחסה אף היא לנאשם, אולם היא נבלעת בעבירה החמורה יותר שבה ראינו להרשיע את הנאשם, וכך אציע לחברותיי לעשות.

הנתבע 1 היה בעבר הרחוק המפעיל של המועדון אשר משמש לחגיגות בר/בת מצוה ואין המדובר באולם אירועים.

נסיבות הפגיעה תוארו בסעיף 4 לכתב התביעה (המתוקן מיום 1/4/19) כך: "... בעת שהתובעת יצאה מאולם האירועים, החליקה על המדריגות שהיו רטובות. פס ההחלקה שהותקן על גבי המדריגות היה שחוק והפרקט שבו צופו המדריגות היה רעוע, שחוק ובלוי. כתוצאה מכך מעדה התובעת ונפלה לאורך 10 מדרגות... ונפגעה ברגל ימין". [ההדגשות אינן במקור – א.ר.].

בכל הקשור לנתבעים 1 ו-2, הרי שהגם שיש בחומר הראיות די והותר על מנת לקשור את האחרונים (ובעיקר את הנתבע 1) לפעילות האולם והארוע נשוא התביעה (ובתוך כך לדחות את גירסתו המתחמקת ורוויות הסתירות של הנתבע 1 בעיניין זה), מקום בו כאמור עסקינן ברטיבות אשר הייתה קיימת ברכוש משותף ולא באולם עצמו; משעה שלא הוכח כי מקורה של רטיבות הנו באולם ומקום בו אף אחד מהנתבעים 1 או 2 אינו בעל זכויות באולם או בבית עסק אחר במבנה (וכפועל יוצא מכך לא היה באחריותו להסדיר את ניהול ואחזקת הרכוש המשותף) – אין מקום להכיר בקיומה של עילת תביעה כנגד מי מהם.

...

התביעה כנגד הנתבעים 1 ו-2 נדחית והתובעת תישא בהוצאותיהם ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 10,000 ₪.

משכך הנני מורה לתובעת ולנתבעים הרלוונטיים להגיש לחתימתי פסיקתא מוסכמת בה תיכלל חלוקה של סכום הפיצוי של כל נתבע/קבוצת נתבעים (מבין הנתבעים 3, 4, 5, 6, 7, 8, 9, 11, 15 ו-16) ושייגזר לפי החלק היחסי של כל אחד מהם ברכוש המשותף נכון למועד קרות הפגיעה.

בזיקה לאמור בסעיף 25 לסיכומי הנתבעות 11 ו-15 והוראות סעיף 5 לפסיקתא שהוגשה לתיק זה ביום 12/12/21, הנני מורה למזכירות להמציא לידי עו"ד מיטל אופיר, הנאמנת בתיק פש"ר 14082-05-18 העתק מפסק דין זה. בשלב זה ובטרם נחתמה הפסיקתא שעתידה להיות מוגשת, איני מוצאת להידרש להוראות נוספות.

בהיות המסמך בטל הוא אינו יכול לשמש עילת תביעה טובה נגד אמתות הרישום בפנקס הזכויות ואין מקום לצוות על רישום זכויות מכוח הסכם מכר חסר תוקף.

טענה זו נטענה כבר בכתב ההגנה, אולם התובעים לא הגישו כתב תשובה ולכן טענתם כנגד ההתיישנות לזכות קניין שביושר דינה להדחות כהרחבת חזית אסורה.

נראה שמקרה זה נופל בגדר סעיף 8 לחוק ההתיישנות בדבר היתיישנות שלא מדעת: "נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעו לתובע עובדות אלה". ההורים המנוחים שהיו אנאלפביתים ונפטרו בשנים 1993 ו- 1994 האמינו, על פי העדויות, כי המסמך שבידיהם הוא טאבו, דהיינו אין צורך בבצוע פעולה נוספת מצד המוכר.

ולא למותר לשוב ולהזכיר באשר פתחנו, כי הדיון כולו מיתמקד באפשרות להגיש תביעות לאחר תקופה שלמעלה משבע שנים; תובע אשר מסיבותיו שלו המתין משנה לשנה, ונזכר לברר את נסיבות פגיעתו רק שש שנים ואחד עשר חודש אחרי הארוע נשוא התובענה, עדיין יוכל להגיש את תביעתו בתוך תקופת ההתיישנות (ואינני נידרש כאן לדוקטרינות אחרות כגון שהוי).

...

תמצית טענות התובעים בסיכומים הסכם המכר הוצג במקורו ואני קובעת שלא הופרכה האותנטיות שלו, כפי שנשמר כ"יהלום יקר" בידי משפחת התובעים ועבר מאם לבנה והוחזק בכלי מיוחד וכונה "הטאבו שלהם". התובעים טוענים שהקונה הראשון, כפי הנראה, רכש את המגרש מהמוכר יחד עם נעימה (שהיה לה כינוי נוסף דאלאל), שהייתה מתווכת, וקיבלה לידיה מהמוכר את הטיפול במגרש תמורת סך של 150 ל"י, ששילמה לידיו ביום 5.2.1950.

סוף דבר איני מקבלת את טענת הנתבעים שהוכח שהסכום לא שולם במלואו ולטעמי סביר הרבה יותר שהסכום שולם במלואו למוכר בטרם סוחרו הזכויות במגרש לאם המנוחה.

לעניין תחולת מוסד הנאמנות הקונסטרוקטיבית על התיק הנדון הפנו התובעים לפסק הדין אהרון בגדרו נקבע: "הגענו למסקנה כי המערער מילא את חיוביו על פי ההסכם, שילם את מלוא התמורה, שילם מס רכוש והצהיר על הנכס במסגרת הצהרת הון, בעוד שסבן לא נהג בנכס מנהג בעלים משך כ-35 שנה.

סוף דבר התביעה מתקבלת במובן זה שהתובעים זכאים להירשם כבעלים של 160/5721 חלקים מתוך כלל החלקים הרשומים על שם יורשי מערבי שלמה ורחל ז"ל בגוש 6135 חלקה 55.

התובע העמיד את נזקיו בשני ראשים: האחד- בשל הנזקים הכספיים שנגרמו לו ביחס לארוע הבר מצוה והשני, בשל עוגמת הנפש והנזקים הנפשיים שנגרמו לו ולבנו בשל ביטול הישתתפותו בארוע.

לחזוק טענתו הביא התובע מפסק דינו של כבוד השופט פרידלנדר בעת"א 34100-02-20 ואזנה נ' שב"ס, (18.2.2020) לפיה: "אם, חלילה, יימצא שתלונת העותר כי העלילו עליו נכונה- מיותר לומר כי ממצא כזה, יהפוך על פיו כל תוצאה עונשית לגבי העותר, למעט, כמובן, תוצאות עונשיות ותוצאות עקיפות שכבר לא ניתן יהיה לגביהן להחזיר את הגלגל אחורנית, לרבות ההשלכה על יציאה לחופשה מיוחדת לצורך ארוע בר המצווה של בנו של העותר..." הנתבעת טענה כי לא נפל כל פגם בפעולותיה וזאת לאור המסד העובדתי שעמד בפניה במועד קבלת ההחלטות, אשר הביאו לשלילת האפשרות לחופשה לתובע לצורך הישתתפותו בחגיגת בר המצווה של בנו.

טענות התובע כולן התבססו על העובדה כי בסופו של יום ניסגרה התלונה שהוגשה נגדו מחוסר אשמה, אולם עילת התביעה, כאמור לעיל, מתבססת רק על נזקים הנוגעים לארוע בר המצווה בלבד וכאמור, בהתאם ללוח הזמנים שהוצג לעיל, הרי שבמועד קבלת ההחלטה על ידי נציגי הנתבעת ביחס לביטול היציאה לחופשה שהומלצה, היה בפניהם המידע ביחס לתלונה שהוגשה כנגד התובע ולעבירת המשמעת שטופלה עוד ביום הארוע.

...