נסיבות פיטורי עובד שכיר בחנות בגדים

ההליך העקרי טרם ההיתקשרות בין הצדדים החזיק התובע ביחד עם שותפו, מר דני מנגן, מיפעל לקונפקציית בגדים.

הנתבע החזיק בשתי חנויות למכירת בגדים בשם "גרופי" (להלן: "העסק").

בשנת 2003 העסק נקלע לקשיים, אז פנה הנתבע אל התובע ושותפו והציע כי יחלו לעבוד כשכירים בכירים בעיסקו ובתמורה יקבלו שכר בסיס ואחוז מהרווחים.

התובע סיים עבודתו ביום 31.8.09, לאחר שהנתבע האשימו בגניבה, בנסיבות שלא אפשרו את המשך עבודתו ולפיכך לטענתו זכאי אף לפצויי פיטורים.

...

על כן ברי, כי לעת הזו, אין בידי בית הדין כל כלים ראייתיים להכריע בסוגיה זו. לפיכך, ובהתאם לכלל בדבר סילוק תובענות על הסף במסורה בלבד, דין הבקשה לסילוק - נדחית.

סוף דבר: בקשת הנתבע להוצאת חוות דעת המומחה מתיק בית הדין - מתקבלת, כאשר לתובע ניתנת אפשרות להגיש חוות דעת חדשה מטעמו לעניין זה יחד עם הגשת תצהיר עדות ראשית מטעמו.

בקשת הנתבע לסילוק התביעה על הסף - נדחית.

לאור ידיעותיו בתחום מכירת בגדים, החליטה רעייתו להעסיקו יחד עם עובדת בכירה נוספת מעסקו שניסגר.התובע עבד בעיסקה של רעייתו במשך שנתיים וחצי וקיבל את שכרו כמו כל יתר עובדי החנות כמופיע בתלושי השכר.

בנסיבות אלו אין לראות בהעסקתה של המערערת על ידי החברה כ"פיקציה", ויש להניח שהחברה הייתה נידרשת להעסיק עובדת אחרת, לצורך הפעלת החנות במקומה של המערערת, אילו המערערת לא הייתה עובדת בחנות.

התובע העיד כי הוא היה מנהל את החנות ומביא סחורה; אך אין בכך כדי לאיין את מעמדו כשכיר, במיוחד על רקע תשובותיו, לפיהן רעייתו היתה "סוגרת עם הספק את המחיר, אופן התשלום, ותאריכי ההמחאות". הן מעדותו של התובע והן מעדות רעייתו (עליה נלמד בהמשך) עלה כי היא זו שהיתה למעשה מחליטה את ההחלטה הסופית בכל הקשור לחנות.

גם ההחלטה על סגירת החנות, כמו גם יתר ההחלטות הסופיות במישור הכלכלי והניהולי של החנות, היו בידי רעיית התובע; אשר החליטה לבסוף לסגור את החנות ולעבור לעיסוק בתחום אחר (עיצוב פנים), תוך פיטורי העובדים ובהם התובע.

...

מכאן, שהמסקנה כי העזרה שהגיש המערער למר כהן בחנות היתה עזרה משפחתית בלבד ולא עבודה במסגרת תעסוקתית מחייבת – נכונה.

לאחר שנתנו דעתנו לטענות הצדדים, מוצאים אנו כי דין הערעור להתקבל.

מסקנת הדברים היא איפוא שדין הערעור להתקבל.

הנתבע ישלם לתובע הוצאות משפט בסך 500 ₪ ושכר טרחת עו"ד בסך 3,000 ₪ בתוך 30 ימים מיום המצאת פסק הדין.

רק ב- 11/01/2019 החל לעבוד כשכיר בחנות בגדים ועתיד להרויח כ- 6,000 ₪ ונוכח מחלתו לא עבד תקופה ארוכה וצבר חובות רבים.

₪ פוטרה נוכח תקופת הקורונה לאחר שהוצאה לחל"ת והשתכרה אצלו כ 3,500- נכון לחודשים האחרונים, רובו של משק העבודה חזר לעבוד, חרף קיומה של מגפת הקורונה.

בנסיבות אלו ובהעדר קיומם של זמני שהות בכלל בין האב לקטינה ולעובדה שהנטל הכלכלי לגידול הקטינה, רובץ לפתחה של התובעת בלבד, מצאתי מקום להורות על הפחתה מצומצמת בלבד בגובה המזונות ולא חלוקה שויונית בין הצדדים, בהגיע הקטינה לגיל שש ואני קובעת כי חיובו של האב במזונות הקטינה יופחת בסך של כ- 20% ממזונותיה, בהן תישא האם מכח דין צדקה.

...

משכך, אני קובעת כי מרגע הגיע הקטינה לגיל 6 יעמוד חיובו של האב במזונותיה, מדור והוצאותיו על סך כולל של 1,400 ₪, כאשר ביתרה תישא האם.

סוף דבר האב יישא במזונות הקטינה בסך של 1,700 ₪ כאשר הסכום ישולם בכל 10 לחודש עד הגיע .

עם 26 זאת שעה שהאם עברה למדור שכור ביום 01/06/2020 , אני קובעת שהחיוב בסך של 1,700 ₪ יחול החל מיום 01/06/2020 ועד הגיע הקטינה לגיל שש. חוב העבר ישולם בתשלומים שווים, חודשיים ורצופים, בסך של 300 ₪, אשר ישולם החל ממועד החיוב הקרוב ויחד עמו.

כמו כן, המערער לבש בגדים עם סמל המשיבה, והלקוחות לא יכלו להבחין בינו לבין עובד שכיר של המשיבה.

שנית, אם מרכיב שכיר היה מפוטר באותן נסיבות שבהן הסתיימה ההיתקשרות עם המערער – היעלמות הטבעת, כפי הנראה הייתה נשללת זכאותו להודעה מוקדמת, לכל הפחות.

מעבר לכך, בית הדין האיזורי שגה בעריכת ההשוואה בין התמורה הכוללת ששולמה לו לבין שכר של מרכיב שכיר וזאת מנימוקים רבים, ובכללם: המרכיב השכיר אליו הושווה המערער הועסק בסניף הרצליה, ולכן אין לקבל את עדותם של עדי המשיבה בנוגע אליו, שכן לא היה להם מושג על מתכונת עבודתו, הקף עבודתו וכו', והם לא תאמו את שעות עבודתו; מעבר לכך, המשיבה עצמה טענה בסיכומיה שאין להסתמך על עדותה של גב' שדה שהעידה מטעם המערער; היה על בית הדין לזקוף לחובת המשיבה אי הגשת דו"חות הנוכחות של העובדים השכירים וראיות נוספות (הסכם העבודה של המרכיב השכיר, סדורי עבודה, רשימת כתובות של הלקוחות) וכן אי העדת מנהל חנות חיפה בתקופת עבודתו של המערער; מתלושי השכר של המרכיבים השכירים וכן מעדותה של גב' ברק עולה כי המרכיבים השכירים עבדו חמישה ימים בשבוע ולא שישה ימים בשבוע, כפי שעבד המערער; תשלומי הרכב והטלפון ששולמו למרכיב השכיר היו הטבת שכר ולכן אין להשוות בינם לבין הוצאות רכב וטלפון שנשא בהן המערער; למרכיב עצמאי באיזור הצפון שולם סך של 90 ₪ בעד קריאת שירות בעוד שלמרכיב עצמאי באיזור המרכז שולם סך של 70 ₪ לקריאת שירות בשל השוני במרחקי הנסיעה בין הלקוחות, והיה צריך להפחית 20 ₪ לכל קריאת שירות בעת עריכת ההשוואה; ההשואה נעשתה בין שכר של המרכיב השכיר בשנת 2016 לבין תמורה קבלנית לאורך התקופה מ-2010 עד 2015; נטל ההוכחה בדבר הקף שעות עבודתו של המערער מוטל על המשיבה ולא על המערער, ובכל מקרה המערער הוכיח כי עבד בשעות נוספות; לא זו בלבד, אלא בית הדין האיזורי החמיר עם המערער וקבע כי אין לקבל כראייה מסמכים שצורפו לסיכומי התשובה ולא הוגשו בשלב הראיות, אולם הסתמך על מסמכים שהוגשו בצרוף לתצהירה של גב' ברק כתמיכה לבקשה שהוגשה לאחר הגשת סיכומי התשובה ולא היו חלק מחומר הראיות.

מפסק דינו של בית הדין האיזורי עולה כי בית הדין קיבל את טענתה של המשיבה בדבר הנסיבות החמורות של סיום ההיתקשרות, וכי אילו סווג המערער כעובד היה מקום לשלול ממנו לפחות חלקית את פצויי הפיטורים וכן את ההודעה המוקדמת.

...

בהקשר זה קבע בית הדין האזורי כי במהות נערך שימוע למערער וזאת במסגרת השיחה אליה זומן, אולם הן בשיחה זו והן בעדותו לפני בית הדין לא סיפק המערער הסבר מניח את הדעת להיעלמות הטבעת "בלשון המעטה". גם בקביעה עובדתית זו אין מקום להתערב, ולא מצאנו כי העובדה שבעלה של הלקוחה העיד ולא הלקוחה עצמה גורעת מתוקפה של קביעה עובדתית זו. בנסיבות המקרה הנדון, שבהן נערך למערער שימוע (גם אם לא כונה כך); גם כעובד המערער לא היה נהנה מהגנה ארגונית; בית הדין האזורי קבע כי ההתקשרות הסתיימה בנסיבות חמורות המצדיקות לשלול זכאות לפיצויי פיטורים ואילו המערער קיבל למעשה את פיצויי הפטורים שהיוו חלק מהתמורה הקבלנית - הנסיבות של סיום ההתקשרות מצדיקות שלא לחייב את המשיבה בתשלום פיצוי לא ממוני.

לנוכח המסקנה אליה הגענו, לא מצאנו מקום להידרש בנסיבות מקרה זה למכלול השיקולים האחרים אותם יש להביא בחשבון בפסיקת פיצוי לא ממוני.

סוף דבר – בנסיבות המקרה הנדון דין הערעור להידחות.

רקע כללי התובעת היא ילידת 1981, ולאחר שיחרורה מצה"ל עבדה כמנהלת חנות בגדים בשם "קפסולה". בשנת 2004 פתח מר חיים אבידן, לימים בעלה של התובעת, חנות בגדים בשם "צ'וצ'ה" ברחוב שינקין בתל אביב (להלן – החנות).

שיקלול שמטרתו תעול מושכל של ההכנסות וההוצאות של המשפחה כיחידה כלכלית משותפת, תוך היתחשבות בשיקולי מסוי ושיקולים כלכליים או אישיים אחרים של כלל בני המשפחה ובאופן המאפשר השאת הרווח המשפחתי והכלכלי של היחידה כולה, לרבות הערכות משותפת לעת מחסור או ירידה בערך הכלכלי של אחד מנכסי המשפחה" בעניינינו, הוכח כי התובעת עבדה בחנות כשכירה משך כ-15 שנים, באופן סדיר וקבוע ובתפקיד נידרש, וכי העסקתה לא הייתה פיקטיבית לצורך קבלת זכויות מכוח החוק.

עם זאת, נוכח העובדה שהתובעת לא פוטרה מעבודתה, ובפועל המשיכה לסייע במקום העבודה בתקופה בגינה היא תובעת דמי אבטלה, הגם שלא כנגד שכר, ובהמשך אף שבה לעבוד בחנות בהקף משרה מלא, מוחזר עניינה של התובעת לפקיד התביעות, על מנת שיבחן את זכאותה לדמי אבטלה פעם נוספת, על בסיס הקביעות העובדתיות בפסק דין זה. במכלול נסיבות העניין, ומאחר שתוצאות ההליך היא השבת עניינה של התובעת לפקיד התביעות לבחינה נוספת, כך שטרם לא התקבלה סופית בעיניינה, יישא הנתבע בהוצאות התובעת ובשכר טירחת עורך דינה על הצד הנמוך, בסך של 3,000 ₪, ואלה ישולמו בתוך 30 ימים מהיום.

...

בניגוד לטענת הנתבע כי עובדה זו מצביעה שהתובעת נהגה בעסק מנהג בעלים, לטעמנו יש בה כדי לחזק, דווקא, את טענת התובעת, כי תפקידה בחנות היה חיוני, כך שאלמלא היה מבוצע על ידה, היה מבוצע על ידי עובד אחר.

נוכח כל האמור, שוכנענו כי הקשר שנוצר בין התובעת לבעלה במסגרת עבודתה בחנות היה קשר חוזי, ולא מערכת יחסים התנדבותית המהווה סיוע משפחתי, וכי מעמדה בחנות היה מעמד של "עובדת" ולא של "עצמאית", השותפה בעסק של בעלה.

סוף דבר אנו קובעים כי בתקופה שהחל מתחילת עבודתה של התובעת במאי 2004 ועד למרס 2019 התקיימו יחסי עובד-מעסיק בינה לבין בעלה, במסגרת עבודתה בחנות.