המשיב הדגיש, כי בהתאם להסכם הניידות אחוזי הנכות מוענקים רק עת קיימת התאמה מלאה ומוחלטת בין הליקוי ממנו סובל המבוטח לבין פריט הליקוי הרשום בהסכם.
סעיף א(1) בהסכם הניידות עוסק בשיתוקים ועת הועדה לא מצאה אצל המערערת שיתוק, אלא מיופטיה משפחתית המציגה חולשה בגפיים תחתונות דיסטלית בלבד, הרי שניתן להבין מדוע מצבה אינו מתאים ליישום סעיף א(1).
בסעיף 2(א) להסכם הניידות נקבע במפורש שעל הועדה הרפואית לקבוע את אחוז המוגבלות בניידות "בהתאם לרשימת הליקויים בתוספת א' להסכם זה בלבד". לפיכך נפסק, כי תנאי יסודי לקביעת דרגת מוגבלות מותאמת הוא, כי יתקיים במבוטח הליקוי כמפורט בסעיף שבתוספת על כל ממצאיו ורק במקרה שיש סטייה קלה מהנקוב ברשימת הליקויים או חסר קל, ניתן להתאים את אחוזי המוגבלות המופיעים בסעיף למצבו של המבוטח (ראו: בר"ע (ארצי) 155/10 סלנסקי – המוסד לביטוח לאומי, 19.4.10).
...
מנגד, טען ב"כ המשיב כי דין הערעור להידחות בהעדר הצבעה על פגם משפטי בהחלטה המצדיק התערבות.
לסיכום מדובר מטופלת עם שיתוק בינוני קשה של הרגליים באופן דיפוזי יותר בשרירים הפרוקסמיליים שתוכים באגן על רקע מיופטיה, הווה אומר מחלה של שרירים, ולא מיאלופטיה הווה אומר מחלת חוט שדרה, כשם שנכתב הוועדה ב 16.4.19.
טרם סיכום אציין, כי קביעת הוועדה נופלת במתחם הסבירות ואין מקום, כי בית הדין יחליף את שיקול דעתה המקצועי-רפואי של הוועדה; אף מינוי מומחה מטעם בית הדין אינו מקובל במסגרת הליכי ערעור על החלטות ועדות רפואיות (ראו: בר"ע (ארצי) 11627-04-18 ורד אדרי – המוסד לביטוח לאומי, מיום 19.6.18) ומשכך אף דרישתה החלופית של המערערת דינה להידחות.
סוף דבר
אשר על כן – הערעור נדחה.