ביום 9.9.2021 הוגשה חוות דעתו של המומחה (נושאת תאריך של 1.9.2021) במסגרתה הוא קבע כי לתובע נגרמה כתוצאה מהתאונה נכות רפואית צמיתה בגין הגבלה קלה בתנועות עמ"ש מותני בשיעור של 10% לפי סעיף 37(7)(א) לתקנות המל"ל.
כמו כן, המומחה קבע נכויות זמניות כדלקמן:
50% נכות זמנית החל מיום 26.1.2018 ועד ליום 31.5.2018.
אציין כי יועץ הבטיחות העיד כי : "זה רק בשיטת ההרמה אם אתה מכופף את הבירכיים נכון. כדי שרוב המשקל יהיה על הרגליים ולא על עמוד השידרה יש להתכופף נכון. מדגים כיפוף ברכיים נכון והרמה צמוד לגוף ואז אין בעיה" (פרוטוקול דיון מיום 6.10.22 עמוד 8 שורה 8).
...
להלן אבחן את יסודות עוולת הרשלנות, אך לפני כן אעיר כי איני מקבל את טענת התובע (סעיף 7 לכתב התביעה) לפיה חל בענייננו סעיף 41 לפקודת הנזיקין.
וכך גם בענייננו, מדובר כאמור בהרמת משקל של כ-30 ק"ג לגובה של מספר ס"מ, לצורך החלפת מדחס, מדובר בעבודת כפיים, לפיכך אני קובע כי בנסיבות אלה הנתבעת לא העמידה את התובע לפני סיכון בלתי סביר, ולכן לא קיימת חובת זהירות קונקרטית.
סוף דבר:
התביעה נדחית הן מהטעם שלא מתקיימת עוולת הרשלנות, וליתר דיוק לא קיימת חובת זהירות קונקרטית ולא ברור כיצד היא הופרה, והן מהטעם שאם הייתה אחריות, אזי לאור שיעור האשם התורם וחישוב הנזק, התביעה הייתה נבלעת.
התובע ישלם לחברת הביטוח – הנתבעת מס' 2 - הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בסך כולל של 20,000 ₪, וזאת בתוך 30 יום מהיום לידי בא כוחה, שאם לא כן יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק עד למועד התשלום בפועל.
כמו כן אני מורה על השבת פיקדון העדים שנותר במזכירות בית המשפט לידי התובע, באמצעות ב"כ.
זכות ערעור כדין.