נכות נפשית בשיעור 20% בעקבות אירוע פיטורים המוכר כתאונת עבודה

לפניי ערעור על החלטת הועדה הרפואית לעררים (נפגעי עבודה) מיום 16.9.19 (להלן – הועדה), אשר קבעה כי למשיב 15% נכות בגין ארוע לבבי שעבר.

תמצית העובדות וטענות הצדדים בקצרה ביום 13.11.18 היתכנסה ועדה רפואית מדרג ראשון לידון בעיניינו של המערער עקב תאונת עבודה שארעה לו ביום 13.11.17 ואשר הוגדרה כ"פיטורים בהפתעה", וקבעה למשיב נכות זמנית בשיעור 20% החל מיום 13.2.18 ועד ליום 30.4.18.

על החלטה זו הוגש ערר וביום 16.6.19 היתכנסה הועדה נשוא העירעור וקבעה את הדברים הבאים: "מדובר על תובע שפוטר באופן "מעליב" לאחר עבודה של 18 שנים בצורה אינטנסיבית למדי, מתאר עבודה לשעות רבות, הרגיש עבודה כמרכז חייו.

המשיב הוסיף, כי מועד קרות התאונה ומועד הארוע הלבבי היו ידועים וברורים לתאונה וכי מאורע מג'ורי הנזכר בהחלטת הועדה הוא הגדרת מצב נפשי ולא הגדרת הארוע שהוכר כתאונת עבודה.

עניינו של המשיב יוחזר לועדה הרפואית לעררים (נפגעי עבודה) על מנת שתשקול ותנמק קביעתה אשר לקשר הסיבתי בין הארוע הלבבי לפגיעה המוכרת, בשים לב לכך שתאונת העבודה ארעה ביום 13.11.17 והארוע הלבבי ארע בחלוף כשנה וחצי, ביום 25.5.19.

...

לטענת המשיב, דין הערעור להידחות.

לאחר ששקלתי את טענות הצדדים ועיינתי בכל המסמכים שבתיק, הגעתי לכלל מסקנה דין הערעור להתקבל וזאת מהטעמים שיפורטו להלן.

אין בידי לקבל את טענות המשיב לפיהן הוועדה הייתה ערה לפרק הזמן שחלף בין תאונת העבודה לבין האירוע הלבבי ובנוסף, כי אירוע מג'ורי משמעו מצבו הנפשי – הואיל וטענות אלו לא עולות מהכתובים.

אשר למשמעותו של אירוע "מג'ורי" - המדובר בפרשנות של המשיב להנמקת הוועדה ומשכך דינה להידחות.

סוף דבר הערעור מתקבל.

ככל שיהא שינוי בהחלטת הועדה בנוגע לשעור הנכות הנפשית, תדרש הועדה לשקול בשנית קביעתה בעיניין הפעלת תקנה 15, זאת בהתייחס, בין היתר, למכתב פיטורי המערערת ונתוניה האישיים" ביום 28.01.20 היתכנסה הועדה הרפואית לעררים מכוח פסק הדין, ולאחר שהקשיבה לתלונות המערערת ולטענות בא כוחה, סיכמה את החלטתה כדלקמן: "הוועדה עיינה בפס"ד מתאריך 24.09.19 ומתייחסת לסעיפיו כדלקמן:

הועדה הרפואית מטעם המשיב (נכות כללית) פסקה למערערת נכות צמיתה בשיעור 20% לפי סעיף 34 (ב)(3), עובדה נוספת המלמדת על שגיאת הועדה לעררים נשוא הליך זה. תקנה 15- טעתה הועדה הרפואית לעררים, בכך שלא הפעילה את תקנה 15 בעיניינה , ואף לא מצאה לנכון לידון בהפעלת התקנה, בנימוק כי לא חל שינוי בהחלטה הוועדה ובהתאם לפסק הדין הועדה נמנעת מלדון בתקנה 15, זאת על אף שכתוצאה מפגיעתה ונכותה, לא שבה המערערת לעבודתה או לכל עבודה אחרת, ואין לה כל הכנסות מעבודה.

דו"ח ניפוק תרופות- בסעיף 19 לפסק דין המחזיר מציין בית הדין את הדברים הבאים: "מהטבלה המוצגת לעיל עולה, על פניו, כי המערערת רכשה תרופות פסיכיאטריות החל ממועד סמוך למועד היתרחשות התאונה המוכרת, 10.8.17, ועד למועד הדיון בפני הועדה, באופן עיקבי, זאת בנגוד לקביעת הועדה לפיה קיימת רכישה ספורדית של תרופות פסיכיאטריות סמוך למועד הדיון בועדה – קביעה שעל יסודה נדחה הערר" לנוכח דברים אלה, הורה בית הדין לועדה לשקול מחדש קביעתה, בהתייחס לדו"ח ניפוק התרופות והטבלה המסכמת מטעם המערערת.

זאת ועוד, לא ברור כיצד הועדה קובעת כי המדובר ברכישה חלקית בעיקר בחודשים אחרונים טרם הועדה, כשמעיון בטבלה המסכמת עולה כי המערערת החלה לרכוש תרופות פסיכיאטריות החל ממועד סמוך לארוע התאונה ועד למועד הועדה, כימעט בכל חודש בחודשו.

יחד עם זאת, ולמרות הוראה מפורשת של בית הדין, הועדה נימנעה מלהתייחס באופן מנומק לקביעות הועדה הרפואית בענף ביטוח נכות תוך שהיא מציינת כי "קביעות בתחום נכות כללית אינן מחייבות את הועדה הנוכחית". אכן, קביעות בתחום הנכות הכללית אינן מחייבות ועדה זו הדנה בענף נפגעי עבודה, אך הועדה של נפגעי עבודה צריכה להתייחס לקביעות הנפשיות שנקבעו למערערת בנכות כללית.

...

שוכנעתי כי הוועדה לא יישמה את הוראות פסק הדין באופן המצדיק התערבות בית הדין.

הואיל והערעור מתקבל באופן שעניינה של המערערת יוחזר לוועדה רפואית לעררים בהרכב אחר, כפי שיפורט בהמשך, מתייתר הדיון בטענות הצדדים בכל הקשור לתקנה 15.

סוף דבר, הערעור מתקבל.

עוד נטען שמצבה הנפשי של המבקשת כיום (בנוסף ליתר הפגיעות), אשר פוגע בתפקודה בבית ובעבודה נגרם כתוצאה מהתאונה עקב הטראומה הנפשית שגרם הארוע התאונתי, ולחלופין, עקב המיגבלות הרפואיות (אורתופדיות-נוירולוגיות) שמנעו מהמבקשת לשוב למעגל העבודה והביאו מחדש להופעת הבעיות הנפשיות הנ"ל טרם השתלבותה במעגל העבודה.

הערכה תעסוקתית של ד"ר גושן לפיה מעבר לנכות האורתופדית, קיימות גם: נכות בשיעור 10% בגין אי שליטה בסוגרים; נכות בשיעור 20% בגין תיסמונת בתר חבלתית - אובדן כושר עבודה מלא לעסוק במקצועה או בכל מיקצוע אחר בהתאם לכושרה גילה והשכלתה .

כמו כן, הועדות לא התייחסו לאישורי אי-כושר עבודה של הרופא התעסוקתי מטעם קופ"ח והגם שנקבע כי "מבחינה פסיכיאטרית מדובר באישה הסובלת ממצב דיכאוני", הותירה הועדה בערפל את הסיבה למצב דיכאוני זה, וכל זאת כשמונחות לפניה עובדות ותלונות לגורמים רפואיים, כאשר המבקשת הצטיינה בעבודתה במשך כעשר שנים ופוטרה מבלי שבתיק הרפואי קיים ממצא שעשוי לשמש כגורם חלופי לפיטוריה.

לשיטת ב"כ המבקשת, הועדה נימנעה מלהתמודד עם הסיבתיות האפשרית של פגיעת ה"וויפלש" והתסמינים הפסיכיאטריים המוכרים והמיוחסים לתופעה זו בספרות הרפואית.

תכלית נוספת של הוראה זו היא הגברת צדק מהותי, שכן החלת אותה דרגת נכות, שנקבעה על ידי המל"ל בתביעה שהוכרה על ידו כתאונת עבודה, עשויה לשים קץ לתופעה פסולה – נטיית הנפגע שלא למצות את זכותו בתביעה המתבררת במל"ל אלא לאחר מיצוי תביעת הנזיקין בבית המשפט, מתוך כוונה "להנות משני העולמות" .

...

לטענת המבקשת התעלמה הוועדה מהתיעוד הרפואי של העובדות הנ"ל בקשר לעברה ולו היה נבחן הייתה ועדת העררים מגיעה למסקנה אחרת .

מקובלת עליי עמדת ב"כ המשיבה לפיה חזקה על ועדות המל"ל, ובפרט במקרה זה, נוכח ההליכים שלאחר קביעת ועדת המל"ל מדרג ראשון (בפני ועדת הערר הראשונה, בביה"ד לעבודה ובפני ועדת הערר השנייה), שבחנו את עניינה של המבקשת ביסודיות, וניכר שהקביעות שנקבעו נעשו, שלא כלאחר יד, אלא לאחר עיון ובדיקה קפדניים, בהם השתתפו, בין היתר, רופאים מומחים בתחומים הרלוונטיים, שעשו מלאכתם וקבעו קביעותיהם על יסוד מלוא החומר הרפואי הרלוונטי שנדרש לכך, ובכלל זה כל החומר הרפואי שהציג בפניהם ב"כ המבקשת, וכן טענות שהעלה בפניהם ושהעלתה בפניהם המבקשת עצמה.

לא זו אף זו, אף ככל שהחומר הרפואי שצורף לבקשה דנן לא עמד בפני הוועדה - ואין בידי לקבוע כך, מאחר שהמשיבה לא עמדה בנטל להראות זאת - הרי שבכל מקרה, עיון במסמכים שצורפו לבקשה מעיד, בין היתר, כי תלונות המבקשת, טענותיה ועמדתה, כמו גם מצבה הרפואי עובר לתאונה היו בפני ועדות המל"ל, ובפרט ועדת הערר האחרונה.

לסיכום לאור האמור בנסיבות המקרה דנן, הבקשה נדחית, מאחר שלא שוכנעתי שהמבקשת עמדה בנטל לשכנע שיש מקום להיעתר לבקשתה להביא ראיות לסתור.

זהו ערעור על החלטת הועדה הרפואית לעררים (נפגעי עבודה), מיום 14.10.21, אשר קבעה למערער דרגת נכות יציבה בשיעור 20% מיום 25.4.2018, וסברה שאין מקום להפעלת תקנה 15 לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), התשט"ז-1957 (להלן: הועדה).

עפ"י תשובות המעביד מיום 23.2.2020, התובע לא חזר לעבודתו ולא פוטר".

ועדת הרשות היתכנסה שוב ביום 3.5.20, וציינה כך: "דיון: בהמשך לועדת הרשות מיום 1.4.2020, היתקבל מכתב ב"כ התובע עו"ד צבי פרדיס מיום 15.4.2020, בו מציין כי רישיונו של התובע לא נפסל 'מאחר ואין כל צורך כי הוא ייפסל, והוא אף לא נבדק ולא צריך להבדק ע"י המרב"ד, מאחר ונכותו היא בתחום האורטופדי ולא בתחום הנורולוגי או הנפשי'.

החלטת הועדה הועדה היתכנסה מכוח פסק הדין המחזיר ביום 14.10.21, הקשיבה לטיעוני ב"כ המערער, וציינה כך: "בהתאם לפסק הדין הועדה הקשיבה לעורר ובא כוחו, עיינה בכל המסמכים וגם בפרוטוקולים מנכות כללית מנוירולוג ואורטופד. על פי בדיקתם, לא רק שסימני הארוע המוחי לא חלפו, אלא גם נקבע שיש סימנים המתאימים לאנגיופתיה לחומר הלבן בשתי האונות, ברומברג נוטה להתנדנד ונקבע סעיף ליקוי על סמך אטקסיה, הפרעות בשיווי משקל והליכה. מצב זה מחייב בדיקה במרב"ד בודאי לנהג רכב צבורי. לאור זאת, הטיעון כי בסמוך לארוע מוחי מוכח שהותיר סימנים גם היה טפול לבעיה המוכרת כמחלת מיקצוע בגב תחתון ונקבעו אחוזי נכות רפואית בשיעור 20%, ולכן הועדה סבורה שהפגיעה לאחר ארוע מוחי עם השלכה המונעת תעסוקתו כנהג ברכב צבורי היא הגורם העקרי להפסקת עבודתו, ולא על רקע התפתחות שינויים נווניים בע"ש מותני. כמו כן, הטיפול הניתוחי כגורם המשפר את מצבו וישאיר אותו עוסק בעבודתו. לכן, הועדה מקבלת את המלצות ועדת הרשות ולא מפעילה תקנה 15". בהתאם לאמור, הועדה דחתה את הערר וקבעה שאין מקום להפעלת תקנה 15.

למערער נקבעה נכות בשיעור 20% בגין הגבלה בינונית בתנועות עמוד שדרה מותני, לפי פריט ליקוי 37(7)(ב).

...

דיון והכרעה לאחר שעיינתי בפרוטוקול הוועדה ובכלל החומר המונח לפני ונתתי דעתי לטענות הצדדים בכתבי הטענות ובעל פה, הגעתי למסקנה, כי דין הערעור להידחות.

אף מקובלת עלי טענת המשיב, כי הטענה שהאירוע המוחי לא הותיר מגבלה תפקודית עומדת בסתירה לדברי המערער בוועדה הרפואית לעררים בענף נכות כללית מיום 2.6.19.

סוף דבר המסקנה העולה מכל האמור היא שהוועדה מילאה אחר הוראות פסק הדין המחזיר, ואין בטיעוניו של המערער כדי להצביע על טעות משפטית בהחלטת הוועדה.

על כן, הערעור נדחה.

המומחה בדק את השפעתה של מחלתה הקוסנטיציונאלית של התובעת על מצבה הנפשי לפי הספרות הקיימת וקבע כי "בקרב סובלי מסקלודרמה ניתן לראות אחוזים גבוהים מאוד של מחלת דכאון". המומחה אמד את נכותה הנפשית של התובעת בגין הפרעת היסתגלות בשיעור 20% וקבע כי "ללא ספק כי חל שינוי במצבה הנפשי לאחר חשיפתה לארוע של תאונה". סיכם וקבע כי "לא התרשמתי שלעברה יש תרומה בנכות הקיימת בה כיום (לפני 4 שנים סבלה מדכאון והגיעה למצב של הפוגה מלאה תוך זמן קצר).

הלכה למעשה לא רכשה ולו פעם אחת את התרופות שרשם הפסיכיאטר (לפני התאונה: LORIVAN, DULOXETIME, אחרי התאונה: CYMBALTA, SEROQUEL, RISPOND, NOCTURNO, ZAPPA, VIOPEX) גם הפסיכיאטר בביטוח לאומי סבר כי בנכותה של התובעת אין כדי למנוע ממנה עבודה ובמילותיו "אין השפעה על כושר הישתכרות". הנכון לקבוע לדעתי הוא, כי התאונה הוציאה את התובעת משיווי המשקל העדין אליו הגיעה בסמוך לפני התאונה אך לימים ולאחר החמרת מחלתה הקונסנטיציונאלית, הוא שב והתאזן, בעיקר בכל הנוגע לתגובה הנפשית לסקלודרמה והתופעות הרפואיות הנילוות אליה.

למיטב הבנתי וחרף העובדה כי לא עמד לפני דוח רציפות ביטוח לתובעת, הרי שדיווחה למומחה בימ"ש ש"לאורך שנים עבדה כל מספר שנים כמוכרת בחנויות אופנה.

הפסדי הכנסה לעבר: לא הוצגו לפני מכתבי פיטורין של התובעת, לא לאחר התאונה ולא לאחר חזרתה לעבודה.

...

התובעת מבקשת לחשב את הפסדיה ע"ב 6,000 ₪ לחודש ואני סבור כי בקשתה בדין היא.

אני סבור כי נכון להעמיד את הפיצוי בראש נזק זה על סכום אשר יגלם המשך טיפול וקבלת תרופות למשך שנתיים מהיום ועל כן מעמיד אותו על סך של 7,000 ₪ המגלמים כ-20 טיפולים נפשיים.

הגם שתוצאת החישוב מובילתני לסכום הנמוך מהשיעור המקסימלי בגילה של התובעת, אני סבור שנכון לפצותה בסכום ללא ניכוי גיל, כך שיגלם את תלאותיה בעקבות התאונה, ואני מעמידו על סך של 18,000 ₪.

סוף דבר: התביעה מתקבלת.