נכות מתאונת עבודה לאחר הפעלת תקנה 15

תביעת השבוב כאמור, הארוע בו נפגע התובע הוגדר במוסד לביטוח לאומי כתאונת עבודה, נכותו הצמיתה של התובע נקבעה, לאחר הפעלת תקנה 15, על שיעור של 30%.

...

יחד עם זאת, שוכנעתי כי לאור הפגיעה, סביר כי למצער בתקופת אי הכושר, נשא התובע בהוצאות נסיעה הכרוכות בהגעה לטיפולים רפואיים וביקורות במרפאות ולאור פציעתו ומגבלותיו, סביר בעיני כי גם בעתיד יאלץ לבצע נסיעות שונות בנוגע לתאונה.

אשר על כן, ובהתאם לזכות השיבוב מתוקף סעיף 328 לחוק הביטוח הלאומי, אני מחייב את הקיבוץ ומבטחו לשפות את המל"ל בשיעור של 70% מסכום תגמולי התובע, על פי שיעור אחריות הקיבוץ לנזקו של התובע ובסה"כ סך של 307,890 ₪.

סוף דבר בתביעה הנזיקית, אני קובע כדלקמן: הנתבעים 1-2 ישלמו לתובע מס' 1, ביחד ולחוד, פיצוי כספי בסך של 60,830 ₪.

בשל תאונה זו המנוח הוכר על ידי המל"ל כסובל מנכות צמיתה בשיעור 90% החל משנת 1990 (70% בגין הפרעה אפקטיבית פעילה עם הפרעה קשה מאוד בתיפקוד הנפשי והחברתי; 30% בגין הגבלות תנועות בינוניות בעמוד השידרה; 20% בגין הפרעות בקורדינציה ותסמונות אקסטרה פירמידאליות; ולאחר הפעלת תקנה 15 לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), התשט"ז-1956 – 90%).

...

על רקע כל האמור לעיל, ומכוח סמכותנו לפי תקנה 138(א)(5) לתקנות סד"א, מצאנו להכריע בערעור על יסוד החומר שבכתב שלפנינו, ואקדים ואומר כי דין הערעור להידחות.

סופו של דבר, שמקובלת עלי מסקנתו של בית משפט קמא, כי אין לראות בקצבה המיוחדת כחלק מהכנסת המנוח אשר הפסקתה כתוצאה מפטירת המנוח מהווה נזק ממוני בדומה להפסד השתכרות.

עוד אפנה לתקנה 1(א)(1) לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת הכנסה בביטוח זקנה ושאירים), התשל"ז-1976, המחריגה מהגדרת "הכנסה" קצבה מיוחדת המשתלמת מכוח סעיף 112 לחוק, מה שתומך במסקנה כי המחוקק אינו רואה בקצבה המיוחדת כמקור הכנסה.

ברם, על רקע נסיבותיו של המנוח; גילו; ומחלות הרקע שמהן סבל שאינן קשורות לתאונות, אין לפנינו מקרה "רגיל" של אובדן שירותי בן זוג, ולא מצאתי אפוא להתערב בקביעתו של בית משפט קמא בעניין זה. אי לכך, דין הערעור להידחות גם בנקודה זו. סוף דבר, הערעור נדחה.

ועדה רפואית לעררים מיום 28.4.21 קבעה, כי למערער נכות יציבה בשיעור 9.75% (20% בגין הגבלה בינונית בתנועות הגב כששיעור ההשפעה הנובע מהפגיעה בעבודה עומד על 25% בלבד + 20% בגין הפרעה נוירולוגית ושיעור ההשפעה הנובע מהפגיעה בעבודה עומד על 25%) ולאחר הפעלת תקנה 15 ברבע, נקבעה למערער נכות יציבה משוקללת בשיעור 10.18%, החל מיום 25.8.20 (פרוטוקול הועדה – צורף כנספח 2 לערעור).

באישור ההחמרה מיום 26.1.22 (נספח 7 לערעור, השגיאות במקור) נרשם כדלקמן: "עיינתי במסמכיו הרפואיים ולדעתי, בהשוואה לממצאים הרפואיים המתוארים בדו"ח וועדה רפואית מיום 28/04/2021 אשר קבעה דרגת נכותו עקב תאונת עבודה מתאריך 21/07/2003 חלה החמרה במצבו כמפורת:

...

" לסיכום, קבעה הוועדה: "הוועדה דוחה את הערר אין כל עדות להחמרה, אורטופדית ונירולוגית במצבו." החלטה זו של הוועדה היא מושא הערעור שלפני.

מנגד, טען ב"כ המשיב, כי דין הערעור להידחות בהעדר טעמים המצביעים על פגם משפטי בהחלטת הוועדה, כאשר הטענות בערעור הן רפואיות ומבקשות לחתור תחת שיקול דעתה הרפואי של הוועדה.

דיון והכרעה לאחר שעיינתי בפרוטוקול הוועדה ובכלל החומר המונח לפני ונתתי דעתי לטענות הצדדים, הגעתי למסקנה, כי דין הערעור להידחות.

על יסוד ממצאי בדיקתה הקלינית ושיקול דעתה הרפואי-מקצועי, הגיעה הוועדה למסקנה, כי לא חלה החמרה אורתופדית או נוירולוגית במצב המערער.

סוף דבר בהעדר טעות משפטית בהחלטת הוועדה – הערעור נדחה.

נכותו הצמיתה המשוקללת של המבקש לאחר הפעלת תקנה 15 וצרוף נכויות עומדת כיום על 41%.

טענות המבקש בבקשה לפני טוען המבקש, כי השיקולים אותם הפעילה הועדה בקביעת התקיימות הקשר הסיבתי צריכים היו להיות בעניים משפטיות ולא רק רפואיות בדומה לשיקולים שהופעלו בהליך ההכרה על ידי פקיד התביעות; משקבעה הועדה כי קיימת למבקש נכות כתוצאה מתאונת העבודה הגורמת לחולשה ברגלו שמאלית, היה על הועדה לקבוע כי קיים קשר סיבתי משפטי בין מצבו הרפואי לאחר הפגיעה בכתף ימין ובין הפגיעה בעבודה; קיומם של שרירים תקינים אחרים ברגלו של המבקש אינם שוללים את קיומו של הקשר הסיבתי המשפטי המתקיים בהתאם לקביעות הרפואיות שקבעה הועדה; הועדה לא הסבירה כיצד קביעתה להיעדר קשר סיבתי בין הפגיעה בכתף ימין לבין הפגיעה שהוכרה מתיישבת עם האמור במסמכים הרפואיים שהוצגו בפניה ואשר ציינו כי המבקש סובל מחולשה ברגליו וממעידות עקב חולשה זו; בית הדין האיזורי היתעלם מכך שבפני הועדה לא עמדה הרשומה הרפואית של ד"ר גרוס בה נקבע כי "בשל" הפגיעה שהוכרה היתרחש ארוע הנפילה; בית הדין בחן באופן עצמאי את חוות הדעת והעניק לה פרשנות תוך חריגה מסמכות; בית הדין האיזורי היתעלם מהערתו של ד"ר ברזילי אשר נרשמה בהפנייה למשרד התחבורה להנפקת תו נכה למבקש, לפיה "לעיתים רגל שמאל כושלת ולכן סכנת נפילה" וציטט מתוכה באופן חלקי ; לו סברה הועדה שאין ממצאים רפואיים המקנים למבקש נכות בגין הפגיעה בכתף ימין היה עליה להסביר את הסיבה לכך שאינה מקבלת את שיעור הנכות שנקבע בחוות דעתו של ד"ר ליבני ודי בכך כדי להשיב את עניינו של המבקש לועדה על מנת שתנמק זאת בהחלטתה.

...

דיון והכרעה לאחר שעיינתי בבקשה, בנספחיה, בפסק הדין מושא הבקשה ובתיק בית הדין האזורי מצאתי כי אין להתערב בפסק דינו של בית הדין האזורי.

במסמך מיום 15.2.2021 שנערך על ידי ד"ר ברזילי כסיכום ביקור נרשם "אין חולשה בהליכה על בהונות לעקבים" עוד נרשם "אין חולשת שרירים בשתי הרגליים", ראשית מדובר בסיכום ביקור אשר אין בו ממצא או מסקנה התומכת בטעת המבקש.

סוף דבר – הבקשה נדחית.

הרקע העובדתי המערער, יליד שנת 1949, עבד כמבנאי מטוסים משנת 1970 ועד לשנת 2012 ונפגע בארבע תאונות עבודה בגינן נקבעו לו הנכויות היציבות שלהלן: · נכות בשיעור 10% בשל טינטון דו צדדי (מיום 29.2.2000) · נכות בשיעור 10% בשל פגיעה בעור הידיים (מיום 15.1.2006) · נכות בשיעור 9.75% בשל CTS דו צדדי (מיום 28.1.2008) · נכות בשיעור 30% (לאחר הפעלת תקנה 15) בשל שיעול (מיום 30.1.2015) המערער הגיש תביעה לצרוף דרגות נכות מפגיעות בעבודה וועדת הערר הפניתה את המערער ליועצים מומחים מטעמה בתחום נוירולוגיה, עור וא.א.ג לצורך חוות דעת לועדת הערר.

...

בהתייחס לבקשת המערער כי עניינו יועבר לוועדת ערר בהרכב חדש – בהתאם להלכה הפסוקה המושרשת כאשר מצא בית הדין כי נפל פגם משפטי בהחלטתה של ועדת הערר מוסמך בית הדין להורות כי עניינו של המבוטח יוחזר אליה בכדי שתתקן את טעותה (דב"ע (ארצי) נב/ 01-4 אסור נ' המוסד לביטוח לאומי, פד"ע כד 104 (1992)).

המערער לא הצביע על התקיימות נסיבות חריגות ומיוחדות שיש בהן כדי להצדיק שינוי הרכב של ועדת הערר ומשכך דין הבקשה להחלפת הרכב להידחות.

סוף דבר סיכומו של דבר, דין הערעור להתקבל באופן שעניינו של המערער יוחזר אל ועדת הערר באותו הרכב על מנת שתדון בשנית באופי המצטבר של כל הנכויות על כושר השתכרותו.