נכה תובע יצרניות עגלת נכים על נזקי גוף

רקע כללי בפניי תביעה לניזקי גוף שנגרמו לתובע יליד 1/3/1990 אשר נפגע, כך על פי הנטען, בהיותו נוסע על האופנוע המבוטח אצל הנתבעת 1, בשתי תאונות דרכים: התאונה הראשונה ארעה ביום 29/11/08 והתאונה השנייה ארעה קצת למעלה מחודש לאחר מכן ביום 6/1/2009.

על נכויות בשיעור נמוך, בדומה לשעור נכותו האורטופדית של התובע, עמד המחבר ד' קציר בספרו "פיצויים בשל נזק גוף", מהדורה חמישית, ע' 259: "נכויות בשיעור נמוך, של 5%, או אפילו עד 10%, מטבען שאינן עלולות להשפיע על כושר התיפקוד בנוגע להשתכרות, אצל אדם מן הישוב". ומן הכלל אל הפרט; התובע בן 26.5 כיום וחרף חלוף השנים מאז התאונה, למעשה טרם הישתלב במעגל העבודה היצרני עד היום וכאמור, לא בשל הנכות המינורית שהותירה התאונה, אלא בשל נסיבות חיים שאין להן כל קשר לתאונה.

...

לאחר שעיינתי בדקדוק בתצהירים, בפרוטוקול חקירות העדים ובתמלול השיחה בין הנתבע 2 לחוקר, באתי למסקנה כי התובע הוכיח את עצם קרת התאונה וזאת מהטעמים הבאים: הגרסה כפי שמופיעה בתעודת חדר מיון- חיזוק לגרסתו של התובע נמצא בתעודת חדר המיון שם מצויינת הגרסה שמוסר התובע בתביעתו כאן כדלקמן: "לדבריו, 15 דקות טרם הגעתו הורכב על גבי אופנוע כבד ונפל לאחור כאשר איבד אחיזה באופנוע, התגלגל ונחבל בכל הגוף, חבוש קסדה". כאמור, גרסה זו הינה אוטנטית, גולמית, ניתנה בזמן אמת, מיד בסמוך לאחר התאונה בטרם היה סיפק בידי התובע להיוועץ עם גורם כלשהו ומכאן גם משקלה הראייתי.

מנגד, גורס הנתבע 2 כי יש להשית על הנתבעת 1 הוצאות משפט לטובתו בשל העובדה כי לא העניקה לו ייצוג משפטי בניהול ההליך; לאחר ששקלתי את הדברים באתי למסקנה כי בסוגיה זו הדין עם הנתבעת 1 ואנמק; כפי שמצינו לעיל, הנתבע 1 מסר לחוקר מטעם הנתבעת 2 גרסה במסגרתה כפר בעצם קרות התאונה.

בנסיבות אלו, באתי למסקנה כי הדין עם הנתבעת 1 וכי יש להשית על הנתבע 2 הוצאות משפט בגין התנהלותו זו. תימוכין למסקנתי זו מצאתי בתקנה 512 (ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד- 1984 שכותרתה "קביעת סכום ההוצאות" הקובעת בזו הלשון: (ב) בתיתו צו להוצאות ובקביעת שיעורן יתחשב בית המשפט או הרשם, בין השאר, בשווי הסעד השנוי במחלוקת בין בעלי הדין ובשווי הסעד שנפסק בתום הדיון, ויהא רשאי להתחשב גם בדרך שבה ניהלו בעלי הדין את הדיון.

לאור כל האמור לעיל, אני קובעת כי הנתבע 2 יפצה את הנתבעת 1 בגין הוצאות משפט בגין ניהול הליך זה בסך 3,000 ₪.

התובע גורס בסעיפים 21-22 לתצהירו כי אמנם לא עבד עובר לתאונה בעקבות הארוע הלבבי ואולם בכוונתו היה לשוב ולהשתלב במעגל העבודה לנוכח גילו הצעיר, ואולם התאונה הנדונה גדעה את תכניותיו ובעטיה נאלץ התובע לדחות התוכנית לשוב למעגל העבודה היצרני.

לא יכול להיות ספק כי בתובענה העוסקת בנזקי גוף, למצב הרפואי ממנו סבל הניזוק עובר לתאונה וללא קשר אליה, קיימת חשיבות רבתית והשלכה על כושר התיפקוד שלו גם אילמלא התאונה, כמו גם על יכולת ההישתכרות שלו, לא כל שכן כאשר מדובר בתמונה משמעותית כמו אצל התובע דנן.

בנסיבות אלו, ראיתי לנכון לפסוק פיצוי גלובאלי לעבר ולעתיד בגין הוצאות נסיעה וניידות בהצטרף להוצאות בהן נשא או ייאלץ התובע לשאת בעתיד מעבר לסל הבריאות, בסך של 50,000 ₪, בגין ראש נזק זה. כאב וסבל התובע זכאי לפצוי בגין כאב וסבל לפי שיעור נכות של 20% בסך של 33,878 ₪ (לפי תוכנת המשערכת).

בנכוי חלק יחסי מגימלת נכות כללית 43,135 ₪- סה"כ: 126,000 ₪ (במעוגל) על סכום פסק הדין יתוספו שכ"ט עו"ד בשיעור 13% ומע"מ כחוק והחזר הוצאות משפט (אגרה ומחצית משכ"ט המומחה בו נשא התובע בסך 2,300 ₪ מיום 22/6/14).

...

במאמר מוסגר אציין כי הסכמה זו הושגה בהמלצתי וזאת בשים לב לעובדה כי התובע לא עתר בבקשה עצמאית למינוי מומחים רפואיים לקביעת שיעור הנכות שאינה קשורה לתאונה לצורך חילוץ חלק יחסי מתוך גמלת הנכות הכללית, וזאת על רקע הדברים שנקבעו בההלכה בעניין רע"א 9388/12 מנורה חברה לביטוח בע"מ נ' אינה ליוונוב מיום 28/5/2013 (פורסם בנבו) ובהצטרף להמלצתו של כב' השופט עמית בסייפא לפסק הדין, אותם הותיר בצריך עיון בעמ' 12 לפסק הדין: "..ודוק: ברי כי מקום בו התאונה מחמירה מצב קודם של הנפגע, מומחה בית המשפט הוא הקובע את שיעור הנכות הרפואית שיש ליחס לתאונה לעומת המצב הקודם, כפי שנקבע במקרה שבפנינו בתחום הנפשי. אולם לגבי כל שאר הנכויות, שאין חולק כי לא נגרמו בעקבות התאונה, כאשר ממילא שיעור הנכות הכוללת שנקבעה על ידי המל"ל ידועה, מינוי מומחה או מומחים נוספים אך ורק כדי לקבוע את הנכות הכוללת, עלול להביא לסרבול ולייקור ההליך המשפטי. לכן, אני סבור כי מקום בו הנכות הכוללת שנקבעה במל"ל ידועה, אין טעם במינוי מומחים על ידי בית המשפט, למעט באותם מקרים בהם לא ניתן לחלץ מקביעות המל"ל את שיעורי הנכות..."(הדגשה שלי-א.ב) במצב דברים זה, לנכות הרפואית שנקבעה לתובע במסגרת המל"ל ענף נכות כללית, רלוונטיות הן בכל הנוגע למצבו התפקודי של התובע עובר לתאונה והן בכל הקשור לחילוץ החלק היחסי אותו יש לנכות מגמלת הנכות הכללית המשתלמת לתובע בקשר סיבתי לתאונה דנן.

באשר לאי זימון מי מבני המשפחה למתן עדות, אין לי אלא להפנות להלכה בדבר משמעות אי הבאת עדים ולדברים שצויינו בעניין זה בספרו של קדמי, על הראיות - חלק שלישי (תשס"ד, 2003), 1649: "דין ההימנעות כדין ההודאה בכך שאילו הובאה אותה ראיה, הייתה פועלת לחובת הנמנע". דברים אלו נפסקו עוד בע"א 27/91 קבלו נ. שמעון עבודות מתכת, פ"ד מט(1) 450, 457 שם נאמר: " ...הימנעות מלהביא ראיה רלוונטית תוביל את בית המשפט למסקנה, שאילו הובאה, היא הייתה פועלת לרעת אותו צד שנמנע מהגשתה…" וראה גם: ע"א 55/89 קופל נ. טלקאר פ"ד מד (4) 602 שם נאמר: "…כלל נקוט בידי בית המשפט מימים ימימה, שמעמידים בעל דין בחזקתו, לא ימנע מבתי המשפט ראיה שהיא לטובתו, ואם נמנע מהבאת ראיה רלוונטית שהיא בהישג ידו, ואין לכך הסבר סביר, ניתן להסיק שאילו הובאה הראיה הייתה פועלת נגדו. כלל זה מקובל ומושרש הן במשפטים אזרחיים והן במשפטים פליליים, וככל שהראיה יותר משמעותית, כן רשאי בית המשפט להסיק מאי הצגתה מסקנות מכריעות יותר וקיצוניות יותר נגד מי שנמנע מהצגתה…" (הדגשה שלי- א.ב).

לאחר ששקלתי הטיעון, לא התרשמתי כי שינוי ההלכה בעניין אלחבאנין מביא בהכרח למסקנה אותה מבקשת הנתבעת להקיש על נסיבות תיק זה; דומני כי אין הנדון דומה לראיה: לא ניתן להקיש ולומר כי לנוכח שינוי ההלכה, בהכרח מתבקשת המסקנה לפיה ככלל, יש לסטות משיטת החישוב האקטוארי הנוהגת בנוגע להוון גמלאות המל"ל נכות כללית, ובפרט כאשר סוגיית קיצור תוחלת החיים כלל לא עלתה על הפרק ואינה מהווה חלק מהסוגיות השנויות במחלוקת בין הצדדים הדורשות הכרעה, כמו במקרה דנן.

אדרבא, המקרה דנן דווקא תומך במסקנה ההפוכה: התובע מוכר במל"ל כנכה כללי בשיעור בלתי מבוטל של 76% עוד קודם לתאונה.

התובעת תמכה את תביעתה בחוות דעתו של פרופ' יהודה אולמן אשר בדק אותה ביום 13.01.2016 וקבע כי בעקבות התאונה נותרה אצלה נכות צמיתה בשיעור 10% בגין הצלקות בשתי הירכיים, זאת לפי סעיף 75 (1) (ב) לתוספת לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז-1956 (להלן: "מבחני הנכות").

התובעת מתבססת בתביעתה על חוק האחריות למוצרים פגומים, תש"ם – 1980 (להלן: "החוק" ו/או "חוק מוצרים פגומים"); עוולת הרשלנות הקבועה בסעיפים 35-36 לפקודת הנזיקין וכן הפרת חובות חקוקות, בנגוד לסעיף 63 לפקודה זו. חוק האחריות למוצרים פגומים: חוק האחריות למוצרים פגומים עוסק ביחסים שבין התובעת ליצרנית המוצר והוא קובע משטר של אחריות מוחלטת אם נגרם לנפגע נזק גוף כתוצאה מפגם במוצר (סעיף 2 (א) לחוק מוצרים פגומים) ובמידה ובנסיבות אין הגנה מבין ההגנות הקבועות בסעיף 4 לחוק.

התובעת העידה כי : "ת.היא שמה את זה בשקית ונתנה לי את השקית ואני שמתי בעגלה. אח"כ את החומר של התנורים היא לקחה שקית לבד, סגרה אותה ואמרה שזה לא יישפך בתנוחה של שכיבה היא שמה אותו. היא הכניסה את השקית של החומר בתוך השקית של התבניות ולקחתי את זה ביד שלי ויצאתי משם לכיוון התחנה.

...

שלישית, התנהלותה של התובעת מנתקת כל קשר בין פגם כלשהו, אם בכלל, לפגיעתה, שכן כאמור המסקנה שנובעת מהראיות שלפניי היא שהנזק אירע לאחר שהמוצר יצא משליטת הנתבעות, זאת מעבר לנזק הראייתי המובן מאליו שנגרם להם בשל כך. נזק זה נגרם לנתבעים גם בשל אי דיווח מצד התובעת ואי עריכת פניה מתאימה בסמיכות למועד האירוע.

משכך, הטענות בגין הפרת חובות חקוקות נדחות בזאת.

נוכח כל המפורט לעיל – אני מורה על דחית התביעה.

על יצרן, יבואן או משווק של אופניים חשמליים חל איסור מחמיר יותר, ונאסר עליהם לעשות כל שינוי באופניים שיביא לכך שהאופניים לא יעמדו בפסקות (1) עד (7) להגדרת אופניים עם מנוע עזר בסעיף 1 לתקנות, או בדרישות תקנה 39טז(2)(א) או (ב), לפי העניין.

דרך פרשנות נוספת, שמאפשרת לכאורה לאכול את העוגה ולהשאירה שלמה, היא לסווג אופניים חשמליים כ"רכב מנועי" ולכן יחול הכלל הקבוע בסעיף 2(א) לחוק ולפיו "המשתמש ברכב מנועי (להלן - הנוהג) חייב לפצות את הנפגע על נזק גוף שניגרם לו בתאונת דרכים שבה מעורב הרכב". ברם, בשל העדר אפשרות לרכוש כיום ביטוח חובה, אין לראות ברוכב האופניים כמי שנהג ללא ביטוח.

על תאונה זו לא חל חוק הפיצויים ובאפשרותה לתבוע את נזקיה מהמשיב 1 לפי דיני הנזיקין הכלליים.

וכיצד מוגדר המונח רכב מנועי בחוק הפיצויים, ובהתאמה גם בפקודת הביטוח, בנוסחם דהיום? ההגדרה המופיעה בסעיף 1 לחוק הפיצויים היא זו: "רכב הנע בכוח מיכאני על פני הקרקע ועיקר יעודו לשמש לתחבורה יבשתית, לרבות רכבת, טרקטור, מכונה ניידת הכשירה לנוע בכוח מיכאני בכביש ורכב נגרר או נתמך על ידי רכב מנועי, ולמעט כיסא גלגלים, עגלת נכים ומדרגות נעות". ההשוואה להגדרה של פקודת התעבורה היא מתחייבת.

...

בשל השלכות הרוחב שיש לסוגיה, ומכיוון שממילא תלוי ועומד ערעור בזכות באותו נושא, החלטנו לדון בבקשות רשות הערעור כאילו ניתנה רשות והוגש ערעור על פי הרשות שניתנה.

במסגרת זו אציין כי גם אני סבור כדעת חברתי, שאין ללמוד בענייננו מאותם פסקי דין שדנו בקיומו של הרכיב התחברותי-יבשתי בכלים שונים (כגון מעלית מושא הדיון בעניין סובח; מכבש דרכים מושא הדיון בעניין אטליס; מלגזה מושא הדיון ברע"א 613/95 קרנית קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים נ' נחום, פ"ד נא(4) 659 (1997)); או מאותם פסקי דין שדנו במקרים בהם התרחשה תאונת דרכים כאשר המנוע ברכב המנועי לא פעל (רע"א 9332/99 קנאפו נ' מגדל חברה לביטוח, פ"ד נו(2) 808 (2002)); או כאשר הרכב המנועי התדרדר והתהפך (רע"א 6168/11 כלל חברה לביטוח בע"מ נ' שפסו (17.6.2014)).

כמו כן, הולכי רגל נפגעי תאונות בהם מעורבים אופניים חשמליים ולעתים רוכבי האופניים עצמם יפוצו על ידי קרנית כאשר הטלת עלויות אלו על קרנית שקולה להטלת עלויות על כלל ציבור משתמשי הדרכים באופן אשר בסופו של דבר יגרום ליותר נזק מתועלת.

לכן בסיכומו של דבר כאמור, מצטרף אני לחוות דעתו של חברי השופט עמית.

לפניי תביעה לניזקי גוף שהגישו יורשי המנוח ס.א ז"ל, שהיה בזמנים הרלבאנטיים חוסה במוסד שנוהל על ידי הנתבעת 1, בטענה להתרשלות בטיפול בו, לאחר שהותקף על ידי חוסה אחרת, רשלנות שהובילה על פי הנטען לפטירתו המצערת.

עוד מבקשים התובעים לפצותם בגין הפסד קצבת ניידות בשנים האבודות והפסד דמי כיס מתוך קצבת הנכות הכללית בתקופה זו. טענות המעון המעון טוען בכתב הגנתו כי הוא עמותה ציבורית, המנהלת מעון לאנשים עם מוגבלות שכלית.

בטופס דיווח ראשוני על הארוע נכתב על ידי המטפלת ופא גומיד: "המטופלת אכלאס היתה מופרעת באי שקט, היה קשה מאד לשלוט עליה אפילו בכוח, דחפה את הדייר סאהר כשהיה על כיסא הגלגלים שלו..." בהמשך כתב המנהל: "מדובר בדיירת שהתנהגותה המתוארת לעיל מתרחשת בתדירות גבוהה בעת ביקור מישפחה, ותוצאות הארוע חמורה המחייבת היתייעצות ודיון מעמיק אודות המקרה." לא ברור מדוע נתנו לאותה מטופלת להסתובב באופן חופשי במחלקה הסיעודית, לאחר שברור מאותו טופס כי אותה חוסה הייתה לאחר ביקור משפחתי, אם ההיתנהגות האלימה חזרה על עצמה בתדירות גבוהה.

רביעית, לאחר חקירת המומחה, קביעתו לפיה אין בספרות הרפואית קשר ידוע בין טפול בסטירואידים לבין הופעת המחלה, נותרה איתנה והתובעים לא הצליחו לקעקע קביעה זו. בעיניין זה התובעים נסמכים על הוראות יצרן התרופה שם נרשם כי שימוש בתרופה פוגע במערכת החיסונית של המטופל ויוצרת תנגודת לזיהומים.

...

בבואי ליישם את הכללים הנ"ל על ענייננו, אני סבור כי אחריות המעון בשל מעשי התקיפה מכוסה על ידי הפוליסה של צד שלישי.

מכל הטעמים הנ"ל אני סבור כי יש כיסוי ביטוחי למקרה התקיפה ועל הפניקס לשאת בנזק שיוטל על המעון.

התוצאה אני מחייב את הנתבעים ביחד ולחוד לשלם לתובעים סך של 45,000 ₪.