נישואים אחרי כניסה לארץ עם אשרת עבודה לביקור

לטענת המערערים בחודש ספטמבר 2011 חזרה המערערת לארץ עם ויזת תייר לתקופה בת שלושה חודשים וגרה עם המערער במשותף בדירה בפתח תקווה.

אשר למערער, ציינה כי כשנכנסה לישראל בינוי 2018, ציינה במעבר הגבול כי: "הגעתי לפה לטייל ולשהות אצל בעלי לשעבר שאני מחשיבה אותו כקרוב שלי". לאחר מכן נישאלה, במסגרת ריאיון המקלט, האם היא מתגוררת עם המערער, או שהוא רק המליץ לה להגיע לישראל, השיבה (בעמ' 14 לראיון המקלט): "יש לנו קשרים טובים. הוא נשוי כעת. אישתו לא נימצאת פה והוא נתן לי חדר להיות שם אצלו". ביום 3.2.2019 נדחתה בקשת המערערת למקלט מדיני.

בבקשה מפורטת מערכת היחסים בין בני הזוג, החל מנישואיהם ברוסיה בשנת 2005, לאחר שהמערערת הורחקה מישראל, דרך שנות היתמכרותו של המערער לסמים ולאחריהן (במהלכן ביקרה אותו המערערת שוב ושוב), ועד לגירושיהם בתחילת שנת 2011, על פי הטענה באופן חד צדדי על ידי המערערת.

דיון והכרעה הבסיס הנורמאטיבי מי שאינם אזרחי ישראל או בעלי אשרת עולה או תעודת עולה, תוסדר כניסתם לארץ ושהייתם בה מכוח חוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952 (להלן: חוק הכניסה לישראל), והתקנות שהותקנו מכוחו.

עוד ציין המערער כי המערערת הגישה בקשת מקלט, על אף שבעת שהוגשה הם כבר חיו כזוג, כיון (עמ' 2 לריאיון המערער): "לא היה לי כסף והייתי עדיין נשוי. אין לי שפה ואני לא יודע איך כל הנהלים הולכים. בגלל זה לקחתי את העורך דין. לא ידענו מה לעשות בגלל זה בהתחלה ביקשה בקשה למקלט, היא גם יכלה לעבוד ויכולנו לאסוף כסף עבור עורך דין". זאת, כאשר המערערת בריאיון המקלט ציינה כי הגיעה לארץ ביוני 2018, בני הזוג פנו לעורך דין שהבהיר להם כי עליה להביא מסמכים, ואז חזרה לרוסיה לעשות כן. היינו, הקשר עם עורך הדין נוצר, לכאורה קודם להגעתה לישראל באוגוסט.

...

הרשות טוענת עוד כי דין הערעור להידחות על הסף מחמת חוסר ניקיון כפיים, חוסר תום לב ואי גילוי תשתית עובדתית מלאה.

בנסיבות אלו אין מקום להתערב בפסק דינו של בית הדין לעררים ועל כן אני דוחה את הערעור.

סוף דבר הערעור נדחה.

המערערת נכנסה לישראל לראשונה ביום 25.9.2008 על בסיס אשרת עבודה בתחום הסיעוד (ב/1).

העוררת שהתה בישראל משך כארבע שנים ללא אשרה כדין ואף לאחר צאתה מישראל ניסתה להכנס לתחומי הארץ באמצעות זהות אחרת, לאחר שהחליפה את שמה.

בעת ניסיונה האחרון להכנס לתחומי ישראל, תושאלה העוררת על ידי בקרי הגבולות, או אז טענה בכזב כי זהו ביקורה הראשון בישראל ואף משום שטביעת אצבעה זוהתה במערכת הביומטרית נימנעה כניסתה והיא סורבה (ראו: דו"ח תישאול על נוסע מיום 21.7.18, נספח 1 לכתב התשובה).

לאחר זאת תשוב ותשקול שנית בתמונה הכוללת נגד עיניה, כאשר גם טענות המערערים בפניה, לרבות טענותיהם לכנות נישואיהם, וכל זאת בלב פתוח ובנפש חפצה.

...

על רקע האמור לעיל, אף ברור לאן חותר כל אחד מבעלי הדין.

נוכח כל האמור, וכדי להבטיח, שלא נגרם כל עיוות דין כלפי המערערים, וכדי לאפשר להם לשוב ולהשמיע את כל טענותיהם כסדרם, תוחזר בקשת המערערים לראש הדסק שקיבלה את החלטתה.

בין היתר נקבע שלעניין החוק לא יראו כתושב ישראל מי שבידו אשרה ורישיון לישיבת ביקור מסוג ב/1, ב/2, ב/3 או ב/4 לפי תקנה 5 לתקנות הכניסה לישראל, התשל"ד – 1974, למעט במקרים מסוימים.

מי שנושא באשרת-שהיה זמנית, לצורך ביקור, עבודה וכדומה, לא יקיים, באופן טיפוסי, זיקה משמעותית ונמשכת לארץ, במידה שתצדיק לראות בו תושב לעניין חוק הביטוח הלאומי (וחוק ביטוח בריאות ממלכתי).

במקביל לכך, התובעת הודתה כי ישנה והתארחה בבית מישפחת בן זוגה, הן בעדותה והן בתשאול שנערך לה בביקור השני, וזאת לפני התקופה הרלבנטית, למשך מספר שבועות לאחר החתונה במהלך שנת 2017.

...

לפיכך, שוכנענו כי אכן התובעת התגוררה בתקופה הרלבנטית בבית הוריה באבו גוש.

לפיכך, דין התביעה להתקבל הן מכוח סעיף 40(א)(1) והן מכוח סעיף 40(א)(2).

סיכום התביעה מתקבלת, החלטת הנתבע לדחות את תביעתה של התובעת לזכאות למענק אשפוז ולידה לפי סעיף 40(א)(1) וכן 40(א)(2) לחוק הביטוח הלאומי, מבוטלת בזאת.

אמה של המבקשת שוהה בישראל מאז שנת 2009 עת הגיעה למדינה לצורך עבודתה כמטפלת סיעודית, ובמהלך תקופה זו המבקשת נכנסה מספר פעמים לישראל כדי לבקרה.

ראוי להוסיף, כי במסגרת אחד מביקוריה נותרה המבקשת לשהות בישראל שלא כדין למשך תקופה ממושכת, וכי על רקע זה סורבה בעבר בקשה נוספת שהגישה לצורך כניסה ארצה.

לטענת המשיבה, בדיקה שנערכה באותה עת העלתה כי בדרכונה של המבקשת מוטבעת אשרת עבודה מזויפת בישראל.

בנסיבות העניין, לא מצאתי כי הבקשה מצדיקה בירור נוסף של עניינה של המבקשת לפני ערכאה זו. בטרם סיום אעיר כי ככל שברצונם של המבקשים להגיש בקשה חדשה להסדרת מעמדם כבני זוג מכוח נישואיהם, וכפי שצוין בפסק דינו של בית המשפט המחוזי, באפשרותם לעשות כן אף לאחר שתורחק המבקשת מישראל.

...

לאחר שעיינתי בבקשה על נספחיה, הגעתי ל[][]כלל מסקנה כי דינה להידחות, מבלי להידרש לתגובה.

סוף דבר: הבקשה נדחית אפוא ויחד עמה גם הבקשה לסעד זמני.

כניסתו לישראל אושרה באמצעות אשרת ביקור מסוג ב/2 (שתוקפה למשך שלושים) בכפוף להפקדת סך 10,000 ₪ להבטחת יציאתו מישראל.

ביום 15.1.2022, כחודש לאחר כניסתו לישראל, הגיש הבן בקשה למקלט מדיני ובהתאם לכך ניתנה לו אשרה לפי סעיף 2(א)(5) בחוק הכניסה לישראל, שהייתה בתוקף עד יום 31.3.2022.

טענותיה של המערערת, ניצולת שואה כבת 88, הן כי החלטותיו של המשיב פוגעות בה באורח קשה וזאת לנוכח גילה המתקדם, בעיותיה הרפואיות המורכבות והעובדה שהעובדת מטפלת בה במסירות ואף נוצר קשר מיטיב בין השתיים, לאחר שהיא חוותה נטישת מספר עובדות קודמות שעזבו אותה על רקע מורכבות הטיפול בה. עוד נטען, כי בנה של העובדת הוא בגיר, כבן 27, נשוי, החי את חייו באופן עצמאי וכי אין קשר בינו לבין אמו (העובדת).

בעיניין קביעת בית הדין כי על העובדת לצאת מישראל עד יום 15.2.2023, נטען בעירעור כי ביום 12.2.2023 האריך המשיב את תקופת ההתארגנות ליציאת עובדי הסיעוד הזרים מישראל עד יום 15.4.2023, כך שבכל מקרה, העובדת אינה צריכה לצאת מהארץ קודם למועד זה. מנגד טען המשיב לפני בית הדין לעררים, כי לנוכח שיקול דעתו הרחב של שר הפנים בכל הנוגע למתן אשרות כניסה ושהייה בישראל, בשל מדיניות המדינה למניעת השתקעות עובדים זרים בארץ ועל יסוד תכליתו של סעיף ד3 בנוהל, אין מקום להארכת תוקף אשרת העבודה של העובדת.

...

לאחר עיון בכתב הערעור, בהחלטת המשיב, בהחלטה בערר הפנימי ובפסק דינו המקיף והמנומק היטב של בית הדין לעררים, הגעתי לכלל מסקנה כי יש לדחות את הערעור אף ללא צורך בתשובת המשיב.

משנדחה הערר, נקבע כי על העובדת לצאת מישראל עד יום 15.2.2023.

לנוכח כל האמור, הערעור נדחה.