בתצהירי המבקשת בשתי הבקשות (וגם אם אתייחס לטענות בכתב הבקשה לצוו מניעה, אליהן הפניתה המבקשת בתצהירה באותה בקשה ללא פירוט העובדות בתצהיר בנגוד לדין), לא נטען בבירור באיזה מועד דרש המשיב 250,000 ₪ נוספים.
אדרבא, היא לא רק טענה שהיא אמורה להתפנות מהבית, אלא שהיא אף שכרה דירה לצורך כך. אי-הגילוי על ידי המבקשת, של בקשת הדחייה הקודמת (ודחייתה), מהוה חוסר ניקיון כפיים והסתרת נתונים אשר חותרים תחת הטענות המרכזיות ביותר אותן היא משמיעה כיום.
...
וכאשר עומתה עם כך, ניסתה המבקשת ליישב את עדותה וטענה "לא שיקרתי אני לא שכרתי, אני לא משקרת, אחרי זה החלטנו לשנות את העניין" (ע' 2 ש' 8-10).
גרסתו העקבית של המשיב, בענין התקשרות לאחר כריתת הסכם הפשרה ללא דיחוי עם מתווך (תוך צירוף אסמכתאות), ויתור המתווך על בלעדיות נוכח דרישת המבקשת למחיר מינימום של 2,400,000 ₪ (כאשר המבקשת מעידה כי אינה זוכרת אם דרשה), הסכמתו לבקשת המבקשת למכור את הבית לבנה בסך 1,600,000 ₪ (תוך שצורף להודעתו שאינה במחלוקת העתק טיוטה על סכום זה) ואי-קידום עסקה זו בידי בן המבקשת, עדיפה בעיני על גרסתה של המבקשת, שמלכתחילה היתה עמומה בענין מועד ההפרה הנטענת (וכפי שראינו לעיל – לא בכדי), כאשר המבקשת העידה באופן מתחמק, הסתירה מסמך מהותי מבית המשפט בבקשותיה, ומסרה תשובה שאינה אמת בחקירתה הנגדית, הכל כפי שמפורט בהחלטה זו.
בהעדר הצבעה על זכות לכאורה או שאלה רצינית בה יש לדון, הבקשות לצו מניעה זמני ודחיית מועד הפינוי – נדחות.
