ניצולי שואה בקשה לקצבה חודשית

הצדדים וההליכים שנוהלו עד כה התובעת, ד"ר נינה קרולינסקי, ניצולת שואה, אשר ביקשה בתחילת שנות ה – 80' של המאה שעברה, להבטיח לעצמה גמלה חודשית מרשות הביטוח הסוצאלי הגרמני (להלן: "BFA").

...

הנתבעים הגישו ערעור על פסק הדין וביום 27.6.2019 קבע בית המשפט המחוזי כי: "לנוכח פסק הדין של בית המשפט העליון מיום 27/02/19 בע"א 909/16, וע"א 5303/17, אין מנוס, וכך גם מסכימים הצדדים, להחזיר את התיק לבית המשפט קמא כדי שיבחן ויישם את העקרונות שנקבעו בפסק הדין של בית המשפט העליון.

דיון והכרעה לאחר שבחנתי את הדברים, הגעתי למסקנה כי המקרים שנדונו בבית המשפט העליון והעקרונות שנקבעו באותם מקרים פרטניים, כלל אינם ישימים במקרה שלפניי ואסביר: בניגוד למקרה שנדון בבית המשפט העליון, במקרה שלפניי אין כלל דרישה לביטול החוזה מכוח הפרה יסודית שלו ולא דרישה להשבה לאחר הביטול.

אני סבור, כי אין זה מתפקידו של בית המשפט לקבוע לצדדים מהן הטענות ההדדיות שיטענו זה כלפי זה ואף אין זה תפקידו ליצור סעדים שכלל לא התבקשו על ידי הצדדים.

לאור האמור לעיל, אני סבור כי אין בפסק הדין שניתן בע"א 909/16 ו- 5303/17 כדי להשפיע על תוצאת פסק הדין שניתן בתיק זה ביום 6.5.2015 או לשנות אותו.

בבית המשפט העליון בש"א 6112/18 לפני: כבוד השופט ד' מינץ המערער: יצחק סמדר נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל - משרד האוצר - הרשו לזכויות ניצולי שואה ערעור על החלטת רשם בשם המערער: בעצמו ][]פסק-דין

כב' הרשם הבהיר בפתח החלטתו את הרקע להגשת הבקשה כדלקמן: "בתמצית שבתמצית אציין כי המבקש הוכר כנכה רדיפות הנאצים מכוח החוק, ומשכך היה זכאי לגימלה חודשית. בשנת 2013 אישרה המשיבה את בקשת המבקש להמיר את הגימלה החודשית במענק חד פעמי, אשר שולם למבקש. זמן קצר לאחר מכן פנה המבקש בבקשה לבטל את ההחלטה המאשרת את המרת הגימלה במענק חד פעמי. בקשה זו נדחתה. על החלטה אחרונה זו הגיש המבקש עתירה לבית המשפט הגבוה לצדק, וזו נדחתה על הסף ביום 27.3.2014 מחמת קיומו של סעד חלופי בדמות הגשת ערר לועדת עררים שהוקמה מכוח החוק (בג"ץ 8842/13, להלן: העתירה). ואכן, בעקבות דחיית העתירה הגיש המבקש ערר לועדת העררים. הערר נדחה ביום 30.10.2014, והמבקש המשיך והגיש ערעור לבית המשפט המחוזי. העירעור נדחה כאמור ביום 20.1.2015, תוך שבית המשפט ציין כי נוכח הוראתו הברורה של סעיף 15 לחוק, לא ניתן לבטל את ההחלטה בעיניין המרת הגימלה. בהקשר זה ציין בית המשפט כי 'למעשה בערעורו בפנינו עותר המערער לכך שאנו נעניק לו הענקה שהמחוקק שלל אותה בחוק, ולמרבה הצער לא נוכל להעתר לבקשתו'". הוסיף הרשם לשלמות התמונה כי: "ביום 2.2.2015, בסמוך לאחר מתן פסק הדין, הגיש המבקש בקשה נוספת במסגרת העתירה (אשר נדחתה כזכור עוד קודם לכן), ובגדרה ניסה לתקוף את פסק הדין. בקשתו נדחתה ביום 10.2.2015, תוך שנקבע כי על המבקש לנקוט הליך השגה מתאים על פי דין. בחודש פברואר 2017 פנה המבקש ללשכה לסיוע משפטי בבקשה כי תייצגו במסגרת בקשת רשות ערעור על פסק הדין. בהמשך אותה שנה נעתרה הלישכה לסיוע משפטי לבקשת הייצוג ומינתה עורך דין שייצגו בהליך. ואולם, ביום 3.5.2018 - עוד טרם שהוגש הליך כלשהוא - הודיעה הלישכה לסיוע משפטי כי הוחלט להפסיק את הייצוג וזאת מחמת 'חוסר סיכוי משפטי'. בקשת הארכה שלפניי (בצרוף בקשת רשות העירעור גופה) הוגשה ביום 24.5.2018. לטענת המבקש, אשר אינו מיוצג בהליך דנן, הצורך במתן ארכה נעוץ בסחבת בטיפול בעיניינו על ידי הלישכה לסיוע משפטי. המבקש מוסיף ומציין כי לאחר שנודע לו על ביטול הייצוג, פנה למספר גורמים בעיניין". הרשם דחה את הבקשה בשים לב לכך שפסק הדין ניתן 20.1.2015 ואילו הבקשה להארכת המועד הוגשה למעלה משלוש שנים לאחר מכן, רק ביום 24.5.2018.

...

כב' הרשם הבהיר בפתח החלטתו את הרקע להגשת הבקשה כדלקמן: "בתמצית שבתמצית אציין כי המבקש הוכר כנכה רדיפות הנאצים מכוח החוק, ומשכך היה זכאי לגמלה חודשית. בשנת 2013 אישרה המשיבה את בקשת המבקש להמיר את הגמלה החודשית במענק חד פעמי, אשר שולם למבקש. זמן קצר לאחר מכן פנה המבקש בבקשה לבטל את ההחלטה המאשרת את המרת הגמלה במענק חד פעמי. בקשה זו נדחתה. על החלטה אחרונה זו הגיש המבקש עתירה לבית המשפט הגבוה לצדק, וזו נדחתה על הסף ביום 27.3.2014 מחמת קיומו של סעד חלופי בדמות הגשת ערר לוועדת עררים שהוקמה מכוח החוק (בג"ץ 8842/13, להלן: העתירה). ואכן, בעקבות דחיית העתירה הגיש המבקש ערר לוועדת העררים. הערר נדחה ביום 30.10.2014, והמבקש המשיך והגיש ערעור לבית המשפט המחוזי. הערעור נדחה כאמור ביום 20.1.2015, תוך שבית המשפט ציין כי נוכח הוראתו הברורה של סעיף 15 לחוק, לא ניתן לבטל את ההחלטה בעניין המרת הגמלה. בהקשר זה ציין בית המשפט כי 'למעשה בערעורו בפנינו עותר המערער לכך שאנו נעניק לו הענקה שהמחוקק שלל אותה בחוק, ולמרבה הצער לא נוכל להיעתר לבקשתו'". הוסיף הרשם לשלמות התמונה כי: "ביום 2.2.2015, בסמוך לאחר מתן פסק הדין, הגיש המבקש בקשה נוספת במסגרת העתירה (אשר נדחתה כזכור עוד קודם לכן), ובגדרה ניסה לתקוף את פסק הדין. בקשתו נדחתה ביום 10.2.2015, תוך שנקבע כי על המבקש לנקוט הליך השגה מתאים על פי דין. בחודש פברואר 2017 פנה המבקש ללשכה לסיוע משפטי בבקשה כי תייצגו במסגרת בקשת רשות ערעור על פסק הדין. בהמשך אותה שנה נעתרה הלשכה לסיוע משפטי לבקשת הייצוג ומינתה עורך דין שייצגו בהליך. ואולם, ביום 3.5.2018 - עוד טרם שהוגש הליך כלשהו - הודיעה הלשכה לסיוע משפטי כי הוחלט להפסיק את הייצוג וזאת מחמת 'חוסר סיכוי משפטי'. בקשת הארכה שלפניי (בצירוף בקשת רשות הערעור גופה) הוגשה ביום 24.5.2018. לטענת המבקש, אשר אינו מיוצג בהליך דנן, הצורך במתן ארכה נעוץ בסחבת בטיפול בעניינו על ידי הלשכה לסיוע משפטי. המבקש מוסיף ומציין כי לאחר שנודע לו על ביטול הייצוג, פנה למספר גורמים בעניין". הרשם דחה את הבקשה בשים לב לכך שפסק הדין ניתן 20.1.2015 ואילו הבקשה להארכת המועד הוגשה למעלה משלוש שנים לאחר מכן, רק ביום 24.5.2018.

הערעור נדחה.

זהו ערר על דחיית בקשתה של העוררת להכרה רטרואקטיבית בזכאות לתגמולים חודשיים מהמשיבה בהתאם לסעיף 3 לחוק הטבות לניצולי שואה תשס"ז-2007 (להלן חוק ההטבות).

המשיבה מאשרת תוכנו של מכתב היידוע שנשלח לכל יוצאי בולגריה, הכולל הפניית הניצולים לועידת התביעות והתניית פנייתם למשיבה בקבלת תביעתם ע"י ועידת התביעות, וזו לשון המכתב: "במידה ותביעתך תוכר ע"י ממשלת גרמניה באמצעות ועידת התביעות, באפשרותך לפנות לרשות לזכויות ניצולי שואה, לקבלת השלמה לתגמול החודשי...". ואלה נימוקי המשיבה להנחיות שניתנו לניצולים במכתב היידוע לפנות תחילה לועידת התביעות: · "להמנע ממצב לפיו ועידת התביעות תסרב לשלם את הקצבה לניצולים יוצאי בולגריה לאחר שהחלו לקבל תגמול חודשי ברשות" (סעיף 8 לתגובת המשיבה).

...

לאחר שבחנו את טענות הצדדים כפי שפורטו לעיל, באנו למסקנה כי דין הערר להתקבל מהנימוקים כדלקמן; כידוע חוק ההטבות אשר נחקק שנים לאחר חקיקתו של חוק הנר"ן מעניק זכויות לניצולי שואה נוספים בעיקר על בסיס נזקקות.

בשני החוקים מצאנו ביטוי להתחשבות בקבוצת ניצולים זו בכך שקבלת סיוע במקרים מסוימים לא הותנתה במילוי דרישות פורמאליות: בסעיף 2(ב1) לחוק ההטבות נקבע "...ניצול שואה נזקק...זכאי למענק שנתי לפי הוראות סעיף 3א בלא צורך בהגשת בקשה לרשות המוסמכת..". ובחוק נר"ן בסעיף 4ג "התובע תגמול מוגדל לפי הכנסה...יגיש בקשתו לרשות המוסמכת בצירוף ראיות...ולא ישולם תגמול מוגדל לפי הכנסה בעד תקופה העולה על 120 יום לפני הגשת הבקשה..". נכון הוא כי הוראות חוק אלה אינן נוגעות ישירות לענייננו, אולם הן מצביעות על מגמה של התחשבות, ויודגש כי המחוקק לא יכול היה לצפות שהרשות תטעה את הניצולים במתן הנחיות הנוגדות את החוקים ותגרום להם לעיכוב משמעותי בהגשת התביעות.

סוף דבר, אנו מקבלים את הערר וקובעים כי המשיבה תשלם לעוררת תגמולים חודשיים רטרואקטיבית מחודש ספטמבר 2016.

לטענת המבקש, נוכח סעיף הויתור האמור נחקק חוק נכי רדיפות הנאצים, התש"ד – 1954, (להלן: "החוק"), המקנה קצבה חודשית לכל ניצול שואה שהיה אזרח מדינת ישראל עד סוף 10/53.

...

את זאת אין לאפשר.

התוצאה: הבקשה לפטור מאגרה – נדחית.

לא ישלם המבקש את האגרה ולא יפקיד העירבון עד 3.3.19 יירשם הערעור לדחייה.

בבית המשפט העליון בש"א 4107/18 לפני: כבוד הרשם גלעד לובינסקי זיו המבקש: יצחק סמדר נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל משרד האוצר-הרשות לזכויות ניצולי שואה בקשה להארכת מועד לנקיטת הליך; תשובת המשיבה לבקשה ][]החלטה

בתמצית שבתמצית אציין כי המבקש הוכר כנכה רדיפות הנאצים מכוח החוק, ומשכך היה זכאי לגימלה חודשית.

...

לאיחור ממושך זה מתווסף הנתון שלאחר עיון מדוקדק בחומר שבתיק, נחה דעתי כי סיכוייה הלכאוריים של בקשת רשות הערעור - נמוכים.

ואולם, "[...] אין להבין מן האמור כי יש להיעתר כעניין שבשגרה לבקשות של פרט להארכת מועד להגשת הליך ערעורי על הפעלת סמכות הרשות לפי חוק סוציאלי. הכוונה היא שלמהות ההליך יוקנה משקל ראוי בגדר מכלול השיקולים הרלוונטיים שיש לאזן ביניהם ולהכריע בשאלה אם הוצג 'טעם מיוחד' המצדיק הארכת מועד" (שם, שם).

התוצאה היא כי בקשת הארכה נדחית.