לטענתו, הוא זכאי לרציפות זכויות בין המעבידות, לפצוי בגין אי-מתן הודעה לעובד בדבר תנאי עבודה, לשכר גבוה מזה ששולם לו (הפרישי שכר), לגמול עבור עבודה בשעות נוספות, להפרשי דמי הבראה, לתשלום במקום הפרשות מעביד לקרן הישתלמות, לשי לחג, להפרשות לתגמולי פנסיה, לפדיון ימי מחלה שלא נוצלו, להפרשי פדיון חופשה ולהחזר של ניכוי לא חוקי מהשכר (מחיקת ימי חופשה), לדמי הודעה מוקדמת לפיטורים, להפרשי פצויי פיטורים, ולדמי היסתגלות.
התוצאה היא שאנו פוסקים כי הנתבעת אינה זכאית לקזז את פדיון החופשה ששלמה כשנה לפני סיום יחסי העבודה, וכי התובע זכאי לפדיון 29.93 ימי חופשה, המחושבים כימי עבודה לפי צו ההרחבה בענין קיצור שבוע העבודה (ולא לפי ימי לוח כקבוע בחוק חופשה שנתית).
...
על כן אנו דוחים את התביעה להפרשי פיצויי פיטורים בעיקרה, ופוסקים לתובע הפרש בסך 85 אג' בתוספת ריבית והפרשי הצמדה מיום 11.2.2019 ועד לתשלום בפועל.
אנו קובעים כי התובע לא הוכיח את הערך הזה.
על כן אנו דוחים רכיב תביעה זה.
חלק משפטי - פרק (16): סיכום
אנו מקבלים את התביעה באופן חלקי, ופוסקים לתובע את הסעדים הבאים:
פיצוי בגין אי-מתן הודעה לעובד בסך 15,000 ש"ח בצירוף הפרשי הצמדה החל מיום 1.1.2014 וריבית החל מיום 1.1.2019.
