בית המשפט מצא את עדותה מהימנה, וקבע כי יש לסמוך על גירסתה כמשקפת את המציאות; בין היתר, נוכח העובדה שאין לה כל אינטרס להזיק למערער, ולא תיצמח לה כל תועלת מפגיעה בו. נמצא כי חנה הייתה נכונה, באופן כללי, לקיים מגע מיני עם המערער, כמעין "מחיר" הכרוך במגורים בדירה לצד נשות המערער, וכי היתנהגותה מחוץ לאירועים המיניים עצמם, בייחוד בארוע הראשון, שבו נילוותה לדירתו, שימשה רמז בולט למערער בדבר הסכמתה לקיום יחסים עמו.
אישום שמיני
קיומם של יחסי תלות
המערער הורשע בבעילה אסורה בהסכמה של שלומית לפי סעיף 346(א)(1) סיפא לחוק, הקובע כדלקמן:
"הבועל קטינה שמלאו לה ארבע עשרה שנים וטרם מלאו לה שש עשרה שנים, והיא אינה נשואה לו, או הבועל קטינה שמלאו לה שש עשרה שנים וטרם מלאו לה שמונה עשרה שנים, תוך ניצול יחסי תלות, מרות, חינוך או השגחה, או תוך הבטחת שוא לנישואין, דינו – מאסר חמש שנים"
בהכרעת הדין ניתח בית המשפט המחוזי את יסודות העבירה על רקע התשתית הראייתית שהוצגה בפניו ביחס אליהן.
כפי שאמרה השופטת ארבל בפרשת נוי בהקשר של ניצול יחסי מרות: "די בכך שהבועל נוטל על עצמו סיכון מודע לכך שהמתלוננת מקיימת עמו יחסי מין בשל יחסי המרות הקיימים בינו ובינה" (פסקה 3 לפסק דינה).
...
מסקנה זו נובעת הן מעדותה של שלומית בפני בית המשפט, והן מראיות חיצוניות אובייקטיביות.
לא אומר כי אין לכך חריגים מסיבות שונות, בהן תלויות מקרה, אך לאחר בחינת הדברים, הגעתי לכלל מסקנה כי אין חריגים אלה מתקיימים בענייננו, ואין מקום להפחית את עונש המאסר שהושת על המערער.
לפיכך, החלטתי להציע לחבריי שלא לקבל את הערעור על גזר הדין.