הנאשמת, סוהרת בשירות בתי הסוהר, הורשעה בהתאם להודאתה בבצוע עבירות של זיוף בכוונה לקבל דבר, עבירה לפי סעיף 418 (אמצע) בחוק העונשין, התשל"ז-1973 (להלן: החוק) וניסיון לקבלת דבר במירמה, עבירה לפי סעיף 415 (רישה בצרוף סעיף 25 בחוק.
לדבריה, בשל המשבר הבריאותי וההקפדה על נהלי הבדיקות והבידוד במסגרת שב"ס, היא נדרשה לבצע מספר רב של בדיקות לאיתור נגיף הקורונה, אולם באחת מהפעמים שבהן נדרשה להציג בדיקה שלילית לצורך חזרתה לעבודה, לא היה ביכולתה לסור למיתחם הבדיקות, בשל הצורך לטפל בילדיה.
דיון והכרעה
המחלוקת בין הצדדים נוגעת לשאלת ההרשעה בלבד ולפיכך יתמקד הדיון בסוגיה זו. למעשה, ב"כ המאשימה לא ביקש לקבוע מיתחם עונש הולם, אולם ניתן להסיק מטיעוניו כי לשיטת המאשימה, מיתחם העונש ההולם מתחיל מענישה צופה פני עתיד וקנס, ובנסיבותיה של הנאשמת, שהינה אשה צעירה נעדרת הרשעות קודמות, שנטלה אחריות על מעשיה, יש מקום להשית ענישה בתחתית המיתחם, כפי שנעשה בעיניין אחותה.
...
יישום המבחנים שנקבעו בפסיקה ובחינת "מקבילית הכוחות" שבין חומרת העבירות לבין הנזק שעשוי להיגרם לנאשמת מוביל לטעמי למסקנה כי עניינה נופל לאותם מקרים חריגים שבהם יהיה זה נכון לסיים את ההליך ללא הרשעה.
הנאשמת לא השתמשה בסופו של דבר באישור המזויף, שכן הבינה את הפסול במעשיה, היא הביעה חרטה, נטלה אחריות, הורתעה מההליך הפלילי ובהתחשב במכלול נתוניה, הרי שהסיכוי שתחזור לבצע עבירות הוא קלוש.
בנסיבות אלה, אני סבורה שהרשעתה בדין תוביל בוודאות קרובה לפיטוריה ולפגיעה קשה בה ובבני משפחה, שאיננה שקולה כנגד האינטרס הציבורי שבהרשעתה.
התוצאה היא שאני מורה על ביטול הרשעתה של הנאשמת ומשיתה עליה את העונשים הבאים:
הנאשמת תבצע 250 שעות שירות לציבור (של"צ) על פי תוכנית שתוכן על ידי שירות המבחן ותוגש לאישור בית המשפט עד ליום 18.7.2022.
