הוא נסע אותה עת במהירות של 30-40 קמ"ש. בשלב מסוים, בעת שהיה במרחק 5-10 מ' מרכב הנאשם הוא הבחין ברכב הנאשם ניכנס לצומת ופונה ימינה "ופשוט נעמד באלכסון, הוא חיכה לרמזור שמאלה" וכן "הוא ניסה להישתלב בנתיב השמאלי". לטענת המעורב, ברגע שהבחין ברכב הנאשם בלם בחוזקה, החליק ופגע ברכב עם האופנוע בחלקו שמאלי אחורי.
...
לאור כל האמור, ובהינתן הסתירה בין גרסת המעורב לגרסת הנאשם בנוגע למקום האימפקט ביחס לצומת ובהינתן מחדלי החקירה בעבודת המשטרה כפי שפורטו, אני סבור כי יש לזקוף מחדלים אלה לטובת הנאשם באופן שדי בטענתו – שלא נבדקה בשל מחדלי חקירה – בדבר פגיעה לאחר שעבר כברת דרך של כ-25 מ' על מנת ליצור ספק סביר באשמתו ולזכותו מן העבירות המיוחסות לו.
ב"כ המאשימה טענה בסיכומיה כי גרסת הנאשם לפיה נסע כברת דרך של 25 מ' לפני התאונה היא גרסה כבושה שכן זו לא הועלתה בפני השוטרת בזירת התאונה.
על כן קיום סתירות אלה אינו גורר בהכרח מסקנה כי אין לתת אימון בגרסת הנאשם על כל מרכיביה ומרכיב מיקום האימפקט ביחס לצומת בפרט.
מעבר לנדרש אציין כי אינני מקבל את מסקנתו המרכזית של המומחה ולפיה התאונה אירעה בעת שהמעורב ניסה לעקוף, ללא הצלחה, את רכב הנאשם ואז פגע ברכב הנאשם ונחבל.
משדחיתי את טענת המומחה כי התאונה אירעה בשל מרווח תמרון צר מדי לנהג המעורב ומשהוכח כאמור כי התאונה אירעה במהלך הסטייה בין הנתיבים, מתבקשת המסקנה כי הנאשם עבר עבירה של סטיית רכב שלא בבטחה, בניגוד לתקנה 40 (א) לת"ת בקשר עם סעיף 38 (2) לפקודת התעבורה ואני מוצא להרשיעו בעבירה זו.
סוף דבר, לאור כל האמור מצאתי לזכות את הנאשם מן המיוחס לו בכתב האישום מחמת הספק ולהרשיעו חלף זאת בביצוע עבירה על תקנה 40 (א) לת"ת בקשר עם סעיף 38 (2) לפקודת התעבורה.
