ניסוח כתבי טענות פוגעניים

יוער כי למרות שינויים קלים בנוסח תירגום הפירסום לעברית שצרף כל אחד מהצדדים לכתב הטענות שלו (נוסח הפירסום בנספח א לכתב התביעה לעומת נוסח הפירסום בעמ' 9 לכתב ההגנה), מבחינה מהותית לא חלוקים הצדדים על תוכן הדברים.

נדמה כי פירסום בשנת 2020 לגבי ארוע משנת 1995 עוד קודם שהיה התובע לעורך הדין, שתכליתו אזהרה מפני תיפקודו של התובע כעורך דין היום, לא מצדיק את הפירסום הפוגעני.

...

לכן סבור הנתבע כי גם אם מדובר בפרסום לשון הרע, הרי שעומדת לו הגנה ולכן יש לדחות את התביעה.

התוצאה: אשר על כן אני מחייב את הנתבע לשלם לתובע 12,000 ₪ בתוספת 1,800 ₪ הוצאות משפט ו- 4,000 ₪ שכ"ט עו"ד; וזאת תוך 30 ימים מהיום.

טענות הנתבע בכתב הגנה נוסחו באופן שהקשה על בית המשפט ללמוד על טענות ההגנה שבפיו, עליהן הוא מבקש להסתמך בהגנתו מפני התביעה העיקרית.

יוצא איפוא, כי פרט לטענה בדבר פרסומים פוגעניים שנטענה על ידי התובע שכנגד בכתבי בי הדין, לא הובאו מטעמו ראיות אודות הפירסום השני של הנתבע שכנגד, אלא רק בשלב המצאת המסמכים לתרגום המומחה מטעם בית המשפט, זאת מבלי שהתובע שכנגד יבהיר כיצד זה מסמכים לגביהם הצהיר שנמחקו, שבו והתגלו על ידו בהמשך ניהול התיק.

...

בנסיבות אלה, מונה עו"ד ונוטריון מר סמיון פרנס כמומחה מטעם בית המשפט, אשר הגיש חוות דעתו ביום 24.2.2022 (להלן – "המומחה מטעם בית המשפט"), במסגרתה תורגמו הפרסומים מושא התביעה העיקרית כדלקמן: הפרסום הראשון: "מדהים...והמודאג הזה מחברובסק – נגד העולם הרוסי בישראל!!!...רופא-רוצח...אשר מראש מעוניין לגרום נזק (עד החיסול המלא) למטופלים של קבוצה חברתית מסוימת, של עדה...ואשר אינו מסתיר זאת!!! המנקה הגאה...התמזל מזלך עם ישראל!!!כמובן...עכשיו – תעשה מה שרוצה...וגם הערבים מתקבלים בברכה! לא כמו אנשי חברובסק..." (להלן- "הפרסום הראשון") הפרסום השני: "...למה פתחת את הפה שלך פה???האם רופא מחויב להיות סתום כמו שרביט סיביר?! איפה ראית את אלה שאינם שם? את פוטין אולי... אפשר להגיב ככה רק באמצעות המוח של האוקראינים וגם של הקוזקים!!!...אז כיצד אתה מטפל בחולים?...מגיע מטופל עם מחלת סומה (הערה: מילה שאינה מוכרת למומחה מטעם בית המשפט) – ואתה מתחיל להציל אותו מסרקומה מסרקומה?.." (להלן – "הפרסום השני") בתביעה שכנגד: 3.3 פרסום ראשון שהוגש מטעמו של התובע שכנגד שפורסם על ידי הנתבע שכנגד "...הינה אין לי קשר לאוקראינה אבל אני סבור שלעולם הרוסי אין מקום בישראל..." (להלן- "פרסום ראשון של הנתבע שכנגד") 3.4 פרסום ראשון שהוגש מטעמו של התובע בתביעה שכנגד, שנכתב ופורסם על ידי הנתבע שכנגד "...אני יהודי ואתה אנטישמי! אויב ישראל"..

בנסיבות בהן התובע לא הוכיח את היקף הפגיעה שנוצרה כתוצאה מהפרסומים, או את כמות האנשים שנחשפו להם (גם אם בהערכה גסה), לא נותר לבית המשפט אלא להסיק, כי רק חברי הקבוצה היו חשופים לאותם פרסומים, אותם חברי קבוצה שקראו להשמיד את העולם הרוסי, בשיח בו התבטאו המשתתפים בצורה בוטה, פוגענית, תוך שימוש בלשון בלתי ראויה, שהדעת אינה סובלת ושאין לקבלה, שכל בר דעת מבין שאין לייחס להם כל משקל (פסק הדין בעניין רמי מור), ובמיוחד נכונים הם פני הדברים כאמור כאשר התובע עצמו הכפיש את הנתבע כמשתייך ל"עולם הרוסי", וכינה אותו "אנטישמי" ו- "אויב ישראל". בעניין זה מצאתי להביא ציטוט מתוך ספרו של המלומד אורי שנהר, בעמ' 395, באשר לסוגית ה"קינטור" באספקלריה של דיני לשון הרע, בשים לב לכך שהפרסומים פורסמו במסגרת שיח אלים ופוגעני, תוך פגיעה אישית של התובע בנתבע: פרובוקציה מצד התובע "...סעיף 21(ד) לפקודת הנזיקין, 1944 הגדיר כנסיבה מקילה התגרות של התובע בנתבע. חוק איסור לשון הרע אינו כולל הוראה דומה, אולם עובדה זו לא מנעה את בית-המשפט העליון מראיית פרובוקציה מצד התובע כנסיבה המקילה עם הנתבע. בעניין אחד נקבע, כי התובע פרסם מאמרים שבהם נקט לשון חריפה כנגד הנתבע. בית-המשפט דחה את טענת הנתבע, כאילו התקפותיו של התובע מקנות לו הגנה לפי סעיפים 15(3) או 15(10) לחוק, אולם הוא קיבל את הטענה שהתגרות מצד התובע קודם לפרסום, אפילו אם אינה חריפה כמו הפרסום שבגינו הוגשה התביעה, מהווה נסיבה המקילה עם הנתבע ושוללת מהתובע זכות לפיצויים מוגברים. נראה, כי חייבת להיות זיקה בין ההתגרות לבין פרסום לשון הרע, ובמקרה אחד ציין בית-המשפט, כי אין מקום לשקול לזכות הנתבע התגרות שאירעה 9 שנים לפני עשיית הפרסום..." (הדגשה לא במקור ס.ג.א) יוצא אפוא, כי בבואו של בית המשפט לפסוק לתובע פיצוי לאחר שהוכרע שהפרסום שפורסם כנגדו מהווה לשון הרע, עליו ליתן משקל לעובדה שהפרסום נעשה לאחר ובסמוך לכך שהתובע התגרה בנתבע.

סוף דבר לאור האמור לעיל, מצאתי לחייב את הנתבע לשלם לתובע סך של 1,000 בגין כל פרסום (סה"כ 2,000 ₪ פיצוי בגין שני הפרסומים).

התביעה שכנגד נגד הנתבע 1 נדחית, וכך גם התביעה שכנגד ב"כ הנתבע שכנגד, נדחית.

ראיות ועדויות לכתבי הטענות צירפו הצדדים נוסח התלונה ובה האמירות מושא התביעה כאן.

הנתבע טען להגנתו כי הצדדים נוהגים להתבטא בשפת רחוב לא ראויה בכתבי הטענות בהליכים המשפטיים של שני הצדדים גם יחד ואף אחד מהם אינו חף מביטויים פוגעניים.

...

סוף דבר התביעה בעניין התובע מס' 1 (זגורי) מתקבלת בחלקה.

התביעה בעניין התובע מס' 2 (עו"ד סגל), נדחית.

אני מחייב את הנתבע לשלם לתובע מס' 1, פיצוי כספי בסך של 20,000 ₪.

לכן, ועל מנת לסייע לבית המשפט בהכרעתו, ביקשתי התייחסותה של התביעה, בכתב, לשאלות הבאות: בהנתן שהשיר היוה מרכיב אחד בתוך מכלול שלם, האם לשיטת המאשימה, די בפסיקת בית המשפט בתיק הקודם כדי לבסס את ההרשעה בתיק הנוכחי ? והאם השיר, כשלעצמו, לפי נוסחו, מגלם עבירה של העלבת ציבור, כשהוא נטול מרכיבים נוספים שהתלוו לו בתיק הקודם? אם בית המשפט יסבור שלא די בהרשעה הקודמת כדי לקבוע שהשיר מהוה דבר עבירה, מהי ההצדקה לפירוט הרשעתו הקודמת של הנאשם בתוך כתב האישום ועוד כחלק מרכזי ודומינאנטי בו? מהי ההצדקה לפירוט עובדות אשר מהוות למעשה ראיות שעשויות לבסס את יסודות העבירה, וזאת בצל סעיף 13 להנחיית פרקליט המדינה מספר 3.1 – הכנה ונסוח כתב אישום (להלן: "הנחיית פרקליט המדינה")- לפיו: "בכתב האישום לא יובאו ראיות- נוסח כתב האישום יתייחס רק לעובדות המקימות את יסודות העבירה ולא לראיות המבססות את אותן עובדות". תגובת התביעה הוגשה בסופו של דבר ובמסגרתה חזרה על עמדתה לפיה השיר מושא כתב האישום, כשלעצמו או לבדו, בהיותו נושא תוכן פוגעני, מעליב ומשפיל כלפי המתלונן, אכן מגלם את יסודות העבירות בכתב האישום גם אם הוא נטול רכיבים נוספים.

...

תיאמר האמת שהקושי היה מתקיים גם לו כתב האישום נוסח מלכתחילה אחרת (ברוח החלטתי זו), כל שכן לאור הדיון שקיימתי.

הגנה מן הצדק- אכיפה בררנית הטענה הנוספת של הנאשם בעניין "הגנה מן הצדק" לפי שמדובר באכיפה בררנית, מחייבת בירור עובדתי וראייתי, לגבי חלקיהם של האחרים ביחס לחלקו נאשם, לרבות התייחסות לשאלת הגרסאות השונות שנמסרו, אם בכלל, בהקשר זה, ולכן אין מנוס אלא "להשהות את מתן החלטתו לשלב אחר של המשפט" (סעיף 150 לחסד"פ).

סוף דבר לאור האמור לעיל, אני מורה על תיקון כתב האישום על דרך השמטת כל החלקים המתייחסים להרשעה הקודמת, בין באופן עקיף ובין באופן ישיר, כך שהמעיין בכתב האישום לא יוודע לקיומו של ההליך הקודם, כולל התייחסויות בכתב האישום לאמרות מפי הנאשם שנוגעות להליך הקודם או לעונש שהוטל עליו או הפעלתו כתוצאה מביצוע השיר.

אני דוחה את טענות הנתבע בסיכומיו לפיהן לא ניתן להבין מהי האמירה הפוגענית בפירסום או מהן המילים המדויקות ואין לי אלא להתפלא על העלאת הטענה (סעיפים 8-11 לסיכומי הנתבע).

אשר על כן, לאחר בחינת כתבי הטענות אל מול כתבי הסיכומים יש מקום לקבוע שטענת הנתבע לפיה מדובר בהגנה לפי סעיף 15 (4) (שעניינה הבעת דיעה) מהוה הרחבת חזית או שינוי חזית שאין בידי להדרש לה. עוד יובהר כי לא ניתן לקבוע כי מדובר בטענה משפטית שניתן להעלותה בסיכומים וזאת נוכח אופי הטענה והרבדים העובדתיים העולים במסגרתה והדברים אף לא נטענו על ידי הנתבע בסיכומיו.

הנתבע בכתב ההגנה כלל לא נידרש לשינוי סעיף ההגנה הנטען על ידו ומצאתי כי הניסוח של סעיף 27 לסיכומי הנתבע ככזה המהלך בין שני הסעיפים האמורים דהיינו בין "הבעת דיעה" ובין "חובה ציבורית ומוסרית". הדברים מקבלים משנה תוקף בשים לב לכך שהנתבע בעצמו פירט בהרחבה בכתב ההגנה את לשון הסעיף האמור ואת החובה הציבורית שחש בחשיפת הנתונים (ראו סעיפים 17-19 לכתב ההגנה).

...

לסיכום חלק זה, לא עלה בידי הנתבע להראות כי קמה לו הגנה מאלה שנטענו על ידו בכתב ההגנה.

למען הסר ספק, יתר טענות הצדדים נדחות.

סוף דבר התביעה לפי עילת לשון הרע ביחס לשני הפרסומים מתקבלת באופן שאני מחייבת את הנתבע לשלם לתובע סך של 20,000 ₪ (לשני הפרסומים יחד) בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד התשלום המלא בפועל.