ניכויים ממשכורת על החזר הלוואות על פי חוק

אין חולק כי מזה שנים רבות מנוכים משכרם של עובדי החברה הנכויים הבאים: ניכוי בגין החזר הלוואה אישית שהועמדה לעובד על ידי הוועד מתוך קרן המכונה "קרן עזרה הדדית" או מתוך קרן המכונה "קרן הוועד"; ניכוי בגין רכישות מוצרים שביצע העובד בצרכנית עובדי החברה המופעלת על ידי עמותת "מיטב"; וניכוי בגין רכישות של כרטיסים למופעי תרבות ולאתרים שונים (להלן – מוצרי תרבות) הנרכשים על ידי העובד מהוועד.

על כן, בבואנו לבחון האם הנכויים מותרים על פי החוק, יש להביא בחשבון גם תכלית זו של החוק.

העובדה כי מקורות המימון של ועד עובדים, המפורטים בתקנון, כוללים גם הישתתפות עצמית מיוחדת של העובדים הנוטלים חלק בפעולה ייעודה מסויימת, וכי הישתתפות עצמית זו אינה נזכרת בתקנון ככזו המנוכה מהשכר על פי סעיף 25(א)(3) לחוק, אינה שוללת כי עובד יתן הסכמתו לכך שהשתתפות עצמית כזו כן תנוכה משכרו מכח סעיף 25(א)(3) לחוק.

...

לא מצאנו כי במקורות אליהם מפנה החברה בתשובתה יש כדי לשלול את ביצוע הניכויים.

לעת הזו, וכל עוד לא קובע החוק אחרת, נחה דעתנו כי הדרך בה פועלים הצדדים מזה שנים, לרבות מגבלות הניכוי, די בה כדי ליצור הסדר מאוזן לביצוע הניכויים.

סיכום הגענו למסקנה כי הוראת סעיף 25(א)(3) לחוק מאפשרת את ביצוע הניכויים.

הנתבעת הגישה תביעה שכנגד בגין אי מתן הודעה מוקדמת והחזר הלוואה על סך 7,500 ₪ שניתנה לתובע ביום 26.9.17.

ש. התכוונת לקזז לו? ת. אני עובד לפי החוק, ואז היה בלבול ואמרתי לו שמה שיבקשו ממני בחוק זה מה שאני אעשה.

אמנם תחשיבי התובע בנושא זה אינם מובנים, אך לאור הקביעות לעיל, לפיהן השכר ששולם בתלושי השכר הוא השכר ששולם לתובע בפועל, ניתן לחשב את זכאותו של התובע להפרשות פנסיוניות, כדלקמן: חודש שכר ברוטו בתלוש שיעור הפרשה בהתאם לצוו גובה הפרשה ספטמבר 2016 7,466 ₪ 12.25% 914.59 ₪ אוקטובר 2016 6,177 ₪ 12.25% 756.68 ₪ נובמבר 2016 9,071 ₪ 12.25% 1111.20 ₪ דצמבר 2016 8,742 ₪ 12.25% 1070.90 ₪ ינואר 2017 7,815 ₪ 12.5% 976.88 ₪ פברואר 2017 8,718 ₪ 12.5% 1089.75 ₪ מרץ 2017 8,901 ₪ 12.5% 1112.63 ₪ אפריל 2017 9,236 ₪ 12.5% 1154.50 ₪ סה"כ 8,187.13 בחברת הביטוח הופקדו 9,302 ₪, כאשר על פי תלושי השכר, 3,199 ₪ הם סכום מיצטבר שנוכה משכרו של התובע והועבר לחברת הביטוח.

אשר להלוואה – על פי גרסת התובע, מדובר היה בתשלום שכר שהגיע לו ולא בהלוואה.

...

התביעה לפיצוי בגין אי מתן הודעה בכתב לעובד נדחית מאחר שהנתבעת הציגה הודעה כאמור, מיום 1.3.16 (נספח ג' לתצהיר הנתבעת) ואילו התובע כלל לא התייחס לסוגיה זו בתצהירו ולא מסר כל גרסה בנושא.

לאור סימני שאלה אלה, התביעה שכנגד המבוססת על נספח ו' לתצהיר הנתבעת, נדחית.

סוף דבר, התביעה מתקבלת באופן חלקי והתביעה שכנגד נדחית במלואה.

כן נטען כי ההלוואה שנטל החייב עוד בטרם הוטל העיקול נעשה בדרך של המחאה ממשכורתו על פי חוק המחאת חיובים, ולכן המחאת זכות שקדמה בזמן גוברת על העיקול וסכום ההחזר איננו נכלל בסכום העיקול.

שני סכומים שנויים במחלוקת בין הצדדים לצורך חישוב סכום העיקול; קזוז משכרו של החייב בסך של 2,194 ₪ בשל החזר חובו למערערת, וסך נוסף של 1,000 ₪ קזוז בשל פירעון חוב בתיק הוצל"פ. אני דוחה את טענות המערערת לגבי שני סכומים אלה ומאמץ את החלטת הרשמת לפיה שני סכומים אלה ברי עיקול ואין להיתחשב בהם בקביעת הסכום המעוקל.

...

לאחר שעיינתי בכתבי הטענות ושקלתי טענותיהם של ב"כ הצדדים מצאתי כי דינו של הערעור להדחות ואין להתערב או לשנות מהחלטתה של הרשמת הנכבדה.

שני סכומים שנויים במחלוקת בין הצדדים לצורך חישוב סכום העיקול; קיזוז משכרו של החייב בסך של 2,194 ₪ בשל החזר חובו למערערת, וסך נוסף של 1,000 ₪ קיזוז בשל פרעון חוב בתיק הוצל"פ. אני דוחה את טענות המערערת לגבי שני סכומים אלה ומאמץ את החלטת הרשמת לפיה שני סכומים אלה ברי עיקול ואין להתחשב בהם בקביעת הסכום המעוקל.

משנדחה הערעור על הצדדים לפעול בהתאם לסיפא של החלטת הרשמת, שכן את ההתחשבנות הכספית וחלוקת הכספים בין תיקי ההוצל"פ השונים יש לבצע במסגרת לשכת ההוצל"פ ולא בתיק הערעור.

טענתו של המשיב לזכות ראשונה לקבלת הכספים מכוח סעיף 76 (א) לחוק תתברר בפני רשמת ההוצל"פ. הערעור נדחה.

המערערת תשלם למשיב הוצאות הערעור בסך של 5,000 ₪.

החל ממרץ 2004 החלו שוב פיגורים בתשלום, ומאוקטובר 2005 חדל הלווה לחלוטין מתשלום החזרי ההלוואה.

בית המשפט קמא הפנה לריכוז הנתונים לתיק המשכנתא (מוצג נ/1) ממנו עולה כי סכום החוב, בתוספת הריבית המותרת על פי חוק בנוגע לערב בלבד, הנו 91,837 ש"ח; כן הפנה לפירוט החיובים והזיכויים בהלוואה (נספח ח' למוצגי הבנק), ממנו עולה כי היום, יתרת הפגור ללא מרכיב פיגורים הנה 73,003 ש"ח; במועד הגשת התביעה עמד סכום החוב ללא מרכיב הפיגורים על 52,853 ש"ח, כעולה מעמ' 36 למוצגי הערב.

עם זאת, איני רואה לנכון להתערב בסכום חוב הפיגורים שנקבע, שכן הערב גם בעירעור שהגיש, ואשר חזר בו - לא ערער על כך. לאור האמור לעיל, ומשלא הוכחה יתרת ההלואה, והבנק לא עמד בנטל המוטל עליו להוכיח את גובה יתרת ההלוואה - יש לדחות העירעור בפריט זה. הבנק משיג גם על קביעת בית המשפט קמא כי מתמורת הדירה נוכה פעמיים שכר טירחה.

...

אין בידי לקבל טענה זו. אמנם, תקנה 424 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד - 1984 קובעת, כי "כל מי שהיה בעל דין בתובענה לפני הערכאה הקודמת ואיננו מערער, יהיה משיב בערעור". עם זאת, הלווה והערב, פרנק האוזי, נמחקו מכתב התביעה זה מכבר, לאחר שלא אותרו על ידי הבנק ולא נטלו חלק בדיוני בית המשפט קמא.

אף אני סבורה כי הסתמכותו של בית המשפט קמא על מסמכים אלה היתה מוטעית, ולא ניתן להסיק מהם מהו גובהו הסופי של החוב.

עוד יש להעיר, כי למעשה, השגות אלה רלוונטיות במידה מסויימת גם לנספח ח', עליו ביסס בית המשפט קמא את גובה חוב הפיגורים בו חוייב הערב, שכן לא שוכנעתי כי מסמך זה חושב בהתאם לריבית הפיגורים המותאמת לערב.

סוף דבר, הערעור הוגש ע"י הערב (3673-03-12) נדחה בזאת בהסכמת הערב וטוב שהסכים לכך.

אנמק קביעתי זו. סעיף 1(א) לחוק המחאת חיובים, תשכ"ט – 1968 קובע : "זכותו של נושה, לרבות זכות מותנית או עתידה לבוא, ניתנת להמחאה ללא הסכמת החייב, זולת אם נשללה או הוגבלה עבירותה לפי דין, לפי מהות הזכות או לפי הסכם בין החייב לבין הנושה". בע"א 599/89 בנק המזרחי המאוחד בע"מ נ' חגי פאר רו"ח, פ"ד מח(4) 870 נקבע כי " המחאת זכות לפי חוק ההמחאה יכולה להעשות בכל לשון ובכל צורה, ואפילו בעל-פה ואף בהתנהגות, ובילבד שהכוונה להעברה מיידית של הקניין תעלה בצורה ברורה". ובהמשך בפיסקה 5: "... אך השאלה, אם לפנינו המחאת זכות, איננה צריכה להבחן בראייה של כל פרט בנפרד ובחינתו בזכוכית מגדלת, אלא בראייה כוללת של מהות ההיתקשרות שבין החברה לבנק המזרחי. [...] אף שלא נעשה שימוש מפורש במלה "המחאה", ברור לגמרי, כי הכוונה הייתה להקנות את הכספים לבנק המזרחי לכסוי החוב שהחברה חבה לו בגין מימון היצוא".

הטופס עליו חתם החייב מוכתר במילים: "הוראה בלתי חוזרת לנכוי מהמשכורת", בסעיף 3 נרשם במפורש: "הנני נותן בזה הוראה בלתי חוזרת לנכות ממשכורתי/מתגמולי מדי חודש בחודשו...", ואילו בסעיף 6 נאמר: "הוראותיי אלו הן בלתי חוזרות, הואיל וזכויות הבנק תלויות בהן...". מכאן, שעל פי לשונו של המסמך, ניתן לקבוע כי המדובר בהמחאת זכות בלתי חוזרת לנכוי החזרי ההלוואה ממשכורתו של החייב.

החייב נטל הלוואה עובר למתן צו הכנוס; קיבל את התמורה המלאה לידיו; הבנק לא היה נותן את ההלוואה לידי החייב לולא קיבל בטוחה מוצקה וברורה בדמות המחאת הזכות לנכוי ההלוואה מהמשכורת; הבנק הסתמך על בטוחה זו ושינה את מצבו לרעה; התשלומים החודשים לפרעונה עוגנו כאמור בהמחאת זכות עתידית לנכוי משכרו של החייב; הצדדים פעלו על פי הסדר זה במשך שנתיים ימים; ולפיכך, קובעת אני כי לבנק עדיפות בפרעון סכומים אלו ממשכורתו של החייב ואין להורות על הפסקת הנכוי והחזרת הכספים שבוצעו מכוחו.

...

אם לא נדרשת הסכמתה, כל שכן שלא נדרשת חתימתה על גבי טופס זה. בהתאם לכל האמור לעיל, אני קובעת כי הטופס עליו חתם החייב הוא המחאת זכות.

מכאן, אני סבורה כי מדובר בהמחאת זכות מוגנת ותקפה לפי סעיף 97(ב) לפקודה, כפי מסקנתו של כב' השופט ברנר במקרה כץ ( פש"ר 40383-04-10) וכפי החלטתה של השופטת טאובר במקרה גרבאווי (פש"ר 24861-04-10) .

לאור כל האמור לעיל, הבקשה נדחית.