בהנתן אלה, התובעת טוענת, כי לאחר קזוז דמי האבטלה, יש לפצותה בסך 69,078 ₪ בגין הפסדי שכרה עד חודש ינואר 2018.
מכאן, היא ביקשה כי ייפסקו לה מחודש מרץ 2019 ועד היום, פסדי שכר מלאים אך בנכוי הכנסתה מעבודתה כעצמאית.
...
יתרה מכך, פרופ' רוזנר הוסיף וציין, כי נכון למועד חוות דעתו (יולי 2018) התובעת לא מקבלת שום טיפול, למעט אותן מדבקות בהן השתמשה מאז התחלת המעקב אצל פרופ' אייזנברג, והימנעות מעשיית דברים שמפריעים לה.
לסיכום, פרופ' רוזנר מצא כי התובעת "סובלת מתסמונת כאבים ברגל ימין בעקבות חבלה. תסמונת זאת לא עונה על קריטריונים של CRPS.". באשר לנכויותיה הזמניות, המומחה קבע כדלקמן: "עולה מתוך הרישומים וכן בהתבסס על ניסיוני הרפואי, כולל בוועדות ערר של המוסד לביטוח לאומי, שהייתה באי-כושר עבודה מוחלט לתקופה של חודשיים; עוד תקופה נוספת של 50% נכות למשך 4 חודשים נוספים, ואחרי כן 20% נכות לתקופה של שנה, 10% נכות לתקופה של שנה נוספת, ונשארה עם נכות צמיתה של 5% לפי סעיף מותאם 35(1) א-ב בתקנות הנכים.".
לאחר קבלת חוות הדעת הנ"ל, עתרה התובעת למינוי נוירולוג, לנוכח תלונותיה על כאב כרוני על רקע עצבי.
גם לא שוכנעתי, כי העזרה שניתנה על ידי בעלה ובני משפחתה, ככל שניתנה בעבר, חרגה ממסגרת העזרה המקובלת בין בני המשפחה למשך כל התקופה הנטענת על ידה מאז התאונה ועד עצם היום הזה.
חרף האמור וחרף העובדה התובעת לא שכרה עזרה כלשהי בשכר למרות השנים הרבות שחלפו מאז התאונה ועד היום, הרי בהתחשב בעובדה כי התובעת סבלה מתופעות לוואי ופגיעה בתפקודה עקב שימושה בחלק מהטיפול הרפואי שהומלץ לה, בהתחשב בשיעור הנכות הרפואית וטיבה ובהתחשב בכך כי עם התקדמותה בגיל לא מן הנמנע כי תוחמר מידת ההשפעה של הנכות הרפואית על תפקודה בעבדות הבית, חרף הטיפול שמשכך את כאביה, שוכנעתי שיש להעמיד את הפיצוי בגין עזרת צד ג' הן לעבר והן לעתיד, על סך של 30,000 ₪, סכום המוערך בדרך אומדנא.
לסיכום
מהמקובץ לעיל, אני מקבלת את התביעה ומחייבת את הנתבעת, לשלם לתובעת פיצויים בסך של 677,780 ₪ בצירוף 15.21% בגין שכ"ט עו"ד ובצירוף סך של 746 ₪ בגין הוצאות משפט.
