כהן הסביר כי מס' הניידות המוקצות הן לפי הקף הפשיעה, הצורך בשטח והניסיון: "יש מספר ניידות מוגבל לתחנה והחלוקה צריכה להיות הגיונית ומקצועית".
התובעים הפנו בסיכומיהם לאמצעים שהמשטרה יכולה הייתה, לדעתם,לנקוט כדי למגר את התופעה,למשל, שתוף פעולה בינה לבין רשויות מקומיות, החתמת בעלי חתונות על התחייבות שלא לירות; ומתן הרצאות בכפרים הערביים.אפשרויות אלה הנן אכן סבירות וראויות (חלקן,בהתאם לעדויות, אף מתבצעות הלכה למעשה בשטח), אך כפי שכבר צוין לעיל, בית המשפט , במשפט אזרחי, אינו מיתערב בנקל בשקול הדעת של רשות ציבורית לגבי אופן הקצאת משאביה לטפול, או מיגור של תופעה עבריינית כלשהיא.כבר נקבע לא אחת,כי משאבי המדינה הם מוגבלים ויש לרשות שקול דעת כיצד לחלק משאביה שלעולם יהיו בחסר ביחס לצרכים.
ביה"מ אמנם הכיר שם ברשלנות המישטרה, אולם לעניין ההלכה הכללית קבע:
"יש לשקלל את תוחלת הנזק מול האנטרס הצבורי שבקיום הפעילות יוצרת הסיכון וכן את עלות אמצעי המנע הקיימים...אומנם, קביעת המדיניות המשפטית הרצויה בעיצוב חובת הזהירות הקונקרטית המוטלת על המישטרה מחייבת הישמרות מפני הרתעת יתר, שתיפגע בפעילותה השוטפת של המישטרה. יש להישמר מפני חיוב המישטרה בחובת זהירות נוקשה מדי, שתביא להססנות ולסרבול באופן קבלת ההחלטות של הדרגים המבצעיים. כן יש להישמר מפני "הצפה" של המערכת המשפטית בתביעות אזרחיות כלפי המישטרה, שיביאו לדילדול נוסף של משאביה המצומצמים.
כן ראה קביעת בית המשפט העליון, כי גם אם הייתה התרשלות במתן נשק, התרשלות זו אינה מביאה להטלת האחריות אוטומאטית על מפקיד הנשק לתוצאות השמוש בו, ויש להוכיח צפיות מראש:
"יצויין כי בצדק ציין בית המשפט קמא כי אף מקום בו קיימת התרשלות במתן נשק לאזרח, אין משמעות הדבר, מניה וביה, הטלת אחריות על מפקיד הנשק לתוצאות של השמוש בו. לעניין זה נפסק באחת הפרשות כי: "קיימת התרשלות במתן נשק לאדם בנגוד להוראות. אך לא תתכן צפיות לרצח אלא אם היתה ידיעה ממשית על סיכון שכזה ואין נפקא מינה לפי איזה משלושת המבחנים שבפסיקה נלמד עליו..." (ע"א 755/76 משמר, חברה לשמירה, בטחון ושירותים בע"מ נ' מלחם, פ"ד לג(2) 656 (1979)).
כפי שהעידו עדים רבים, אין צורך בהנחיה מיוחדת לאנשי בטחון שלא ירו בשטח מאוכלס, שכן המדובר בהוראות כלליות לשימוש בנשק : "יש הוראות שימוש בנשק. זה שווה ערך לכך שאין לומר לחייל, או לשוטר, שאסור לגנוב/לרצוח"( עדות עיקרון עמ' 82 שורות 3-4) ובעדות כהן: "כל חייל או שוטר שעשה שימוש לא חוקי, ניפתח הליך נגדו ונלקח ממנו הנשק".
התובעים טענו בסיכומיהם כי יש לקבוע אחריות לנתבעת גם במקרה שמדובר בנשק שנגנב מצה"ל, או הוברח לתחום המדינה, זאת מאחר שלטענתם, הנתבעת לא הוכיחה מה עשתה כדי למנוע תופעות של גניבות נשק והברחת נשק.
...
הדברים סוכמו יפה בת"א 97 / 3055 עיזבון המנוחה סואעד חוסון ז"ל ו-11 אח' נ. מדינת ישראל, משרד הביטחון מפי כב' השופט יצחק עמית:
באותו מקרה מתה המנוחה כתוצאה מהתפוצצות רימוני יד צהליים (כאמור, במקרה שבפנינו אפילו לא הוכח שמדובר היה בנשק צהלי, אם כי, אין חולק, שנשק מסוג זה נמצא בשימוש צהל):
"מכאן, כי הזיקה היחידה של המדינה לאירוע היא, שהרימונים שהתפוצצו הם מתוצרת תע"ש ובשימוש צה"ל. הטלת אחריות על המדינה, במצב דברים זה, פירושו הטלת אחריות כמעט מוחלטת על המדינה, כל אימת שאמל"ח צה"לי גורם נזק. תוצאה זו, אני מתקשה לקבל, ואנמק להלן את מסקנתי.... לצורך דיוננו, אני נכון להניח כי הנתבעת יכולה הייתה לצפות כי אמצעי לחימה של צה"ל עלול לגרום לנזק עקב שימוש לא מורשה או בניגוד להוראות ולנוהלים.... הטלת אחריות על המדינה במקרה כמו המקרה דכאן, משמעה קביעה של בית-המשפט כי על המדינה להציב שומרים, פקחים ובלשים על חייליה – אם בסדיר, קבע או במילואים, אם בתקופת רגיעה או בתקופת לחימה או מלחמה – מחשש שמא מי מהם ימעל באמון שניתן בו ויטול במשיכה נשק ואמצעי לחימה, שלא למטרה לשמה נמסרו לו. קשה להלום תוצאה זו...".(הדגשה שלי ר.א)
ביה"מ הביא שם את דברי כבוד השופט שמגר בע"א 915/91 מדינת ישראל נ' לוי , בעמ' 78-77 לעניין אי-התאמתו של קריטריון הרשלנות לסיטואציות מעין אלו :
"דוגמה מוחשית מימינו יכולה לעלות בהקשר לשאלה אם יש להציב שוטרים לאורכם של רחובות ובתוככי כל שכונה כדי למנוע מעשי פיגוע של חבלנים, סכינאים, או שמא ההוצאה הכרוכה בכך בלתי סבירה מבחינה ציבורית. בסיטואציות שבהן מדובר, דבר זה אינו אפשרי לא רק משום הקושי הטכני בחישוב, אלא משום שנדרשת הכרעה בדבר ערכן היחסי של פעילויות, של מדיניות אלטרנטיבית ושל רמת הסיכון שעל הציבור לעמוד בו. החלטות מעין אלו אינן מתאימות לבדיקה בקריטריון של רשלנות".
וממשיך כב' השופט עמית שם:
"שיקולי המדיניות הראויים במקרה שלפנינו, אינם שיקולים כלכליים גרדא, אלא שיקולים נרחבים שבבסיסם המשמעת שצה"ל דורש מחייליו והאמון שצה"ל רוחש לחייליו, כמו גם היעדר אפשרות ממשית לפקח על כל נושא נשק בצבא, במיוחד לא בתקופת לחימה. למסקנה דומה, הגיע כבוד השופט מ' בן דוד בת"א (נצ') 911/87 [15] בבית-המשפט המחוזי בנצרת, בו נדחתה תביעתו של תושב בוקעתה ברמת הגולן, שנפצע בידו מחפץ שהתפוצץ: "אין כל דין או הלכה משפטית המטילים חובה או אחריות על המדינה בכל מקרה בו חפץ צה"לי מסב נזק... עדיין יש צורך להוכיח, בין באופן פוזיטיבי, בין בדרך של אלימנציה ובין אגב הסתייעות בכללי ההיגיון, כי הייתה מצידה של המדינה ואנשיה רשלנות... כל מסקנה אחרת תגרור אחריה הטלת אחריות מוחלטת של המדינה, סמכות השמורה למחוקק". (הדגשות שלי ר.א).
טענות התובעים לגבי קצב וסדר התקדמות החקירה, הינן טענות שאינן רלוונטיות כאמור להליך שבפני ואולם בכל מקרה, לא שוכנעתי כי בשלב סגירת התיק ניתן היה להגיע לממצא בדבר זהות היורה: מחמוד שרקיה אישר בחקירתו במשטרה, כי היריות בחתונת בנו מוראד היו מכיוון מזרח, היינו מכיוון ביתו של אחיו, איברהים ז"ל: "בזמן המסיבה אני שמעתי יריות קרובות מאוד מכיוון הבתים.." אך מיד לאחר מכן, לא ידע להשיב היכן בדיוק היה הירי (עמ' 1 שורות 16-14).
לאור כל האמור,אני מורה על דחיית התביעה.
