ניוד עובדים עיריית תל אביב תביעת ניוד עובדים בעיריית תל אביב

האם התובעת סבלה החל מחודש מרץ 2018 ועד לחודש ינואר 2021 מהתנכלות והתעמרות על ידי עמיתיה והממונים עליה באגף בתי הערייה ובבית ספר ערוני ה' בתל אביב? זו ליבת המחלוקת המונחת לפתחנו, בתביעה אשר תוקנה פעמיים ואשר הורתה בארוע שהתרחש ביום 7.2.2018 עת הועסקה התובעת באגף בתי הערייה – יום לפני הבחירות לראשות וועד העובדים באגף עליו ביקשה להיתמודד.

במסגרת פיצוי זה נילקח בחשבון, הן תקופת ההתעמרות הקצרה יחסית, הן היתנהלותה של התובעת עובר להגשת התביעה אשר התרשמנו כי לא תרמה להרגעת הרוחות באגף ולתקינות היחסים בינה לבין אלי הממונה הישיר עליה (סע' 74), והן העובדה כי הנהלת הערייה וליתר דיוק אנשי משאבי אנוש ניסו כמיטב יכולתם להפריד בין התובעת לבין חבריה באגף לשביעות רצונה של התובעת, תוך שטיפלו באופן סביר, יעיל והוגן במקרה מורכב זה. שיחות בירור וניוד לטענת התובעת, היא הועברה ללא שימוע, בהחלטה בלתי חוקית ובשרירות תוך רמיסה ברגל גסה של כללי הצדק הטבעי, זכות הטיעון, חובת השימוע וחובת ההיוועצות עם ארגון העובדים.

...

עובר להתמודדותה בבחירות לוועד, פנתה התובעת לעובדי העירייה ובכללם לאלי ובצלאל וביקשה את תמיכתם בה. ביום 7.2.2018, במהלך צילום סרטון תדמיתי מטעם האגף לסיכום פעילותו לשנת 2017 במהלכו נדרשו העובדים ביום זה להקליט חלק מהסרטון במסדרון האגף בסמוך לחדר בקרת שירות, התרחש האירוע אשר אודותיו חלוקים הצדדים – אירוע אליו נדרש בהמשך.

לאחר ששקלנו את טענות הצדדים הגענו למסקנה כי דין טענות התובעת בעניין זה להידחות.

אשר על כן, התביעה נדחית בעיקרה, למעט האמור בסעיף 99 לעיל.

חרף סכום התביעה (600,000 ₪) מזה, והסעד שנפסק מזה (25,000 ₪) לא מצאנו, בנסיבות העניין, ונוכח כללם של דברים, לחייב את התובעת בהוצאות הנתבעת.

בית משפט השלום בתל אביב - יפו ת"א 17127-04-17 צועדים לעתיד יחד ס.ח. בע"מ נ' קשני מהרדד לפני כבוד השופט רונן אילן התובעת: צועדים לעתיד יחד ס.ח. בע"מ הנתבע: רפיאזדה קשני מהרדד פסק דין

הנתבע הנו יזם, ובמועדים הרלוואנטיים לתובענה זו, שנת 2015, היה הבעלים של ביניין ברחוב דיזינגוף 108, תל אביב (להלן: "הבניין").

כי ניידה עובדים לאתרי בנייה אחרים.

בסמוך לאחר שהחל בעבודתו, טוען אבירן, רוכזו כל המסמכים הנדרשים ונפתח תיק בעריית תל אביב ובו רוכזו כל התנאים הנדרשים לקבלת תעודת האיכלוס.

...

אני מקבל איפוא את טענת הנתבע וקובע כי כיוון שהתובעת איחרה בהשלמת הפרויקט בפרק זמן של 4 חדשים ו- 4 ימים, ובניכוי אותם 60 יום ארכה במהלכם לא זכאי הנתבע לפיצויים, חייבת התובעת בפיצוי מוסכם של הנתבע בגין חדשיים ועוד 4 ימים, ובסך כולל של 215,000 ₪.

אשר על כן אני מחייב את הנתבע לשלם לתובעת סך של 250,983 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 19.6.18.

בשים לב לפער הגדול שבין סכום התביעה לסכום שנפסק לזכותה של התובעת, אך גם לפער הגדול בין טענות הנתבע לקיזוז לאלו שנתקבלו בסופו של יום, אני מחייב את הנתבע לשאת בנוסף לסכום האמור גם בהוצאות התובעת בגין הגשת התביעה בסך של 5,000 ₪ ובנוסף לכך גם בשכר טרחת עו"ד בסך של 25,000 ₪.

במכתב מיום 12.3.2020 דחו הנתבעים את דרישת התובעת לפירוק שתוף, תוך שהם מעלים שתי טענות עיקריות: טענה כי קיים הסכם שתוף עוד משנת 1993 המחייב את הצדדים לבנייה עתידית משותפת וכי הם חפצים לקדם במקרקעין פרויקט בנייה שיהיה משותף לצדדים ואשר יירשם לאחר השלמתו כבית משותף; טענה כי ההסכמה לבצע את הפרויקט הבנייה שנידון בתחילת שנות התשעים אושררה במסגרת פסק דין שניתן בת"א 35470-12-14, בעקבות הסכמה של הצדדים "לנייד" זכויות בנייה ממגרש משותף אחר ברחוב הכובשים 27 בתל אביב למקרקעין מושא תביעה זו. בכל הנגוע לטענה הראשונה, טוענת התובעת כי בין הצדדים קיימים סכסוכים משפטיים וכי הוכח שהם לא מסוגלים להגיע להסכמה כלשהיא בשום שאלה וקיימת ביניהם חשדנות יוצאת דופן ו- "דם רע" זורם ביניהם בשפע.

במסגרת אותה תביעת פיצויים גובשה הסכמה בין עריית תל אביב לבין התובעת והנתבעת, כי במקום לקבל פיצוי כספי, אזי זכויות בנייה שהיו צמודים לנכס ברחוב הכובשים (בשטח של 487 מ"ר) ינוידו למקרקעין משוא ההליך הנוכחי ביחד עם המיגרש הסמוך באהרונסון 14.

...

נוכח האמור לעיל, ונוכח פירוק השיתוף שכבר בוצע בין הצדדים במגרש באהרונסון 14 – אני סבור כי הדרך היעילה והצודקת ביותר בנסיבות העניין כי פירוק השיתוף ייעשה בדרך של מכירת המקרקעין לכל המרבה במחיר, וחלוקת התמורה בין הבעלים בהתאם לחלקם היחסי במקרקעין.

לעניין זה ראו לעניין זה ע"א 319/74 רובינשטיין ושות' חברה קבלנית נ' תמרה פיין (27.11.1975), שם נקבע כי: "פירוק השיתוף מעודד בדרך כלל את המגמה הרצויה של פיתוח המקרקעין, בעוד שהמשך הפיצול של הבעלות מכביד על סחירותם בשוק ועל פיתוחם". לאור האמור, אני סבור כי פירוק השיתוף בדרך של מכירה לכל המרבה במחיר משקף התייחסות למקרקעין במצבו התואם למצב התכנוני התקף, כך שמי שירכוש את כולו יוכל לממש את זכויות הבניה בהתאם לתכניות המתאר החלות על המקרקעין.

סוף דבר לאור האמור לעיל, ניתן בזה צו לפירוק השיתוף במקרקעין כהגדרתם לעיל.

בית המשפט המחוזי בתל אביב - יפו ת"א 4352-09-21 מ.ע.ג.ן - יעוץ וניהול נכסים בע"מ ואח' נ' עריית תל אביב יפו לפני כבוד השופטת עידית ברקוביץ התובעות 1. מ.ע.ג.ן - ייעוץ וניהול נכסים בע"מ 1. נילי וינברג 1. מ.ו. השקעות בע"מ ע"י ב"כ עו"ד ד"ר משה וינברג ו/או ע"י ב"כ עו"ד דורון מראלי משרד ד"ר משה וינברג ושות', עורכי דין ונוטריונים הנתבעת עריית תל אביב יפו ע"י עו"ד רויטל אטיאס פסק דין

ליבת טענת התובעות היא, כי בארבע התוכניות הנ"ל שעליהן מתבססת הנתבעת, דרך מנחם בגין מופיעה כ"מצב קיים", ולא כ"מצב מוצע/מאושר", ולכן השטח שבמחלוקת לא בא בגדר "החלק שנועד בתכנית לצרכי ציבור" ואין להפחיתו בעת קביעת השטח לצורך חישוב הקף זכויות הבנייה לניוד.

דיון והכרעה ההלכה הכללית המושרשת היטב בפסיקה, היא כי לא בנקל בית המשפט יורה על סילוק תובענה על הסף טרם שמיעת הראיות - פן יאיין את זכותו של בעל הדין להביא את ריבו בפני בית המשפט, מקום שזכותו לעשות כן, זכות אשר הוכרה כזכות חוקתית מהמעלה הראשונה (ראו: ע"א 693/83 שמש נ' רשם המקרקעין תל אביב – יפו פ"ד מ (2) 669, 672-671; ע"א 1747/04 אלפי נ' לב (20/12/05); רע"א 359/06 עו"ד מועיין נ' עו"ד פרג' [פורסם בנבו] (26/4/06).

...

פסק הדין ביטל את פסק הדין שניתן לטובת התובעות בבית המשפט המחוזי, וקבע כי: "קניין לחוד ותכנון לחוד. במקרה דנן, מצאנו כי לא יכולה להיות מחלוקת של ממש כי קיימות מספר תכניות מאושרות, החל מתקופת המנדט ואילך, שבהן מסומן השטח הכולל את המדרכה כ"דרך". תכניות אלה פורטו בסיכומי המערערת וצורפו כנספחים למוצגיה: תכנית מס' 55 שפורסמה למתן תוקף בשנת 1938; תכנית מס' 44 שפורסמה למתן תוקף בשנת 1941; תכנית מס' 995 שפורסמה למתן תוקף בשנת 1968; ותכנית מס' 1795 שפורסמה למתן תוקף בשנת 1978.

כפי שיפורט להלן, יש לקבל את הבקשה לסילוק על הסף.

סוף דבר תביעה זו מוטב היה לה שלא הוגשה משהוגשה; ומשהוגשה – דינה להידחות על הסף.

טענה זו התבררה כטענה שאינה אמת, בלשון המעטה, והיוותה ניסיון לחמוק ממתן תשובות שאינן לרוחה של הערייה ואינן נוחות לה. התובע הוכיח כי בתקופה הרלוואנטית לתביעה הוקצו ל-6 מינהלי איזור אחרים (המשמשים בתפקיד מקביל לתובע) רכבים תפעוליים (בעיקר קטנועים) לצורך ביצוע עבודתם.

[28: דב"ע מז/ 4-4 מדינת ישראל נ' הועד הארצי של עובדי מס הכנסה, פד"ע יח, 303; דב"ע מט/ 138-3 חיים שוורץ נ' עירית תל-אביב יפו, פד"ע כא 174; סק(בש) 1047/02 מועצת פועלי אשקלון נ' עריית שדרות (לא פורסם).

] "הפררוגטיבה הניהולית היא מושג המשקף את כוחו של המעסיק להכניס שינויים, לנייד עובדים ממקום למקום ומתפקיד לתפקיד, לקבוע חלוקת עבודה שונה וכיוצאים באלה עניינים. הפררוגטיבה הניהולית נובעת מעצם מעמדו של המעסיק והיא מהוה חלק מהסכם העבודה, אף אם אין בנמצא הוראה מפורשת בנידון זה. אומר על כך בית המשפט העליון:

...

לאור כל האמור לעיל, הננו מורים על דחיית התביעה לתשלום פיצוי בגין שימוש ברכב הפרטי של התובע לצרכי העבודה (שימוש שביחס אליו קיבל התובע תשלום ברכיב "אחזקת הרכב").

סוף דבר לאור כל האמור לעיל, התביעה נדחית.

בנסיבות המקרה המיוחדות, בהתחשב בתאונת העבודה הקשה שעבר התובע וכן בעובדה שהעירייה נמנעה מלהביא מראש בצורה ברורה וגלויה את כל הנתונים הרלוונטיים להליך ובכך שבפועל התובע אכן לא קיבל אפשרות להשתמש ברכב תפעולי, אפשרות שניתנה לעובדים אחרים (גם אם מטעמים ענייניים), לא מצאנו מקום לחייב את התובע בהוצאות.