ניהול עסק ללא רישיון והפרת תנאי איכות הסביבה

ביום 29.9.2004 הוציאה עריית אשדוד נגד החברה צו הפסקת עיסוק בגין ניהול עסק ללא רישיון ביחס לתאים ב' ו-ג' וניהול עסק שלא על פי תנאי הרישיון ביחס לתא א'.

למחרת ההסכם, ביום 26.10.2004, נערך באתר סיור של מנהל מחוז דרום במשרד לאיכות הסביבה, שקבע כי האתר פועל בנגוד לתנאי המשרד ולתקנות למניעת מפגעים (מניעת זהום אויר וריח בלתי סבירים מאתרים לסילוק פסולת), התש"ן-1990, תוך יצירת מפגעים חמורים.

נכתב כי פעולות אלה מהוות הפרה בוטה ויסודית של הסכם ההרשאה, והן מנוגדות לתכנית השקום של האתר, לתנאי המשרד לאיכות הסביבה, להיתר שניתן על ידי הועדה המקומית לתיכנון ובנייה, ולהסכם הפשרה שקבל תוקף של החלטה.

...

נוכח כל האמור, מתקשה אני לבסס ממצאים בדבר היקף ההטמנה בסוף אוקטובר 2004, על המדידה הנטענת בסוף שנת 2004.

סוף דבר - אני מורה על דחיית התביעה נגד נתבע 2.

התובעת תשלם לנתבע 2 הוצאות משפט שכר טרחת עורך דין בסך כולל של 50,000 ₪.

בדבריה ב"כ המערערת הפניתה לאמור בע"פ 242/65 המוזכר ברע"פ 4384/13 שם נקבע כי צו סגירה אינו עונש, אלא מהוה סנקציה שמטרתה היא להפסיק את המשך ביצוע העבירה של ניהול עסק ללא רישיון או הפרת תנאי מרישיון עסק.

לעומת זאת, סעיף 20 לחוק קובע מפורשות כי למערערת סמכות לאכוף צו הסגירה המינהלי, ללא פניה לבית משפט: "היה לממונה על המחוז, למפקד משטרת המחוז, למפקד כבאות מחוזי, לממונה על איכות הסביבה, לרופא מחוזי או לראש הרשות המקומית יסוד סביר להניח שנעברה בעסק או לגביו עבירה לפי סעיף 14, רשאי הוא לצוות בכתב על הפסקה ארעית של העיסוק בעסק, אם בסגירת החצרים ואם בכל דרך אחרת הנראית לו מתאימה בנסיבות הענין כדי להביא לידי הפסקה של ממש בעסוק (להלן – צו הפסקה מנהלי)". סעיף 24 לחוק קובע כי בית משפט מסמיך את משטרת ישראל או מי שפורש בו לנקוט בהליכים כדי לבצע צוים שניתנו על ידו: "בצו לפי סעיפים 16, 17, 20 או 22א, מותר להורות למישטרה או לכל מי שפורש בו להכנס לחצרים שעליהם ניתן הצוו ולהרחיק מהם כל טובין שבהם, ומותר לנקוט כל אמצעים, לרבות שימוש בכוח באופן סביר הדרוש בנסיבות הענין, כדי להבטיח ציות להוראות הצוו". מנוסחו של סעיף זה עולה, כי אם לא ניתנה הוראה שיפוטית מפורשת בדבר אופן ביצוע צו שפוטי, משמע שאסור למערערת לעשות פעולות לאכיפתו, מבלי שביקשה מבית המשפט לעשות שימוש בסמכות.

...

אני סבורה שלאחר שהצו צומצם במסגרת דיון בבית משפט אין מדובר עוד בצו סגירה מנהלי, אלא בצו שיפוטי.

אני סבורה כי ניתן ליישב קושי זה, בכך שנפרש את כוונת המחוקק, אשר קבע כי סעיף 24 יחול גם בצו שניתן לפי סעיף 20, למקרים בהם ניתן צו הפסקה מנהלי.

לפיכך דין הערעור להידחות.

ברקע הדברים, כתב אישום מתוקן שהוגש נגד המבקשים בגין עבירות של אי קיום צו בית המשפט וניהול עסק ללא רישיון תוך הפרת תנאי איכות הסביבה ותקנות רשוי עסקים (תחנת מעבר לפסולת), התשנ"ה-1998 ביחס לתחנת מעבר לפסולת בנין שהם מפעילים.

...

אציין כי בין הצדדים התנהלו הליכים שונים, הן הליך פלילי קודם אשר את הצו על פיו טוענת המאשימה כי המבקשים אינם מקיימים, צו אשר נבחן בערעור בבית המשפט המחוזי מרכז ובבקשת רשות ערעור בבית המשפט העליון ונותר על כנו, והן עתירות מנהליות שונות שהגישו המבקשים או חלקם נגד המאשימה בניסיון להביא בסופו של דבר לקבלת רישיון עסק.

באותה החלטה הפניתי אל עפ"א (ארצי) 16393-12-13 מדינת ישראל משרד הכלכלה נ' אלירן דואב (9.9.2015) (להלן: "פרשת דואב") שם נקבע (סעיף 48 להחלטה) – "... בקשה זו צריכה להתברר לפני המותב הדן בטענה בדבר אכיפה בררנית ועל פי הכללים כפי שהותוו בפסיקה לדיון בטענה זו. כך, לרבות הצורך בהבאת תשתית ראייתית ראשונית מפי הנאשם לביסוס טענתו, ולסתירת חזקת התקינות המינהלית העומדת לתביעה. ככל שעלה בידי הנאשם להציג תשתית ראייתית כאמור המעבירה את הנטל לשכם התביעה, כי אז נתונה לבית המשפט הסמכות ליתן צו לפי הוראת סעיף 108 לחסד"פ בדבר הצגת נתונים ומסמכים שיש להם רלוונטיות לטענה בדבר האכיפה הבררנית. ... בכל הקשור להיקף התשתית ראייתית הנדרשת, מצאנו מקום להצביע על הקושי האינהרנטי להוכיח טענת הפליה, משעה שכרגיל, לא יהיה בידי הנאשם מידע שיש בו כדי לבסס טענה לעניין זה. על כן ציינו כי ראוי במקרים המתאימים שלא להכביד על הנאשמים ברמת ההוכחה הנדרשת בהקשר זה. זאת כמובן בזהירות המתבקשת על מנת שלא ליצור תמריץ להגשת בקשות מעין אלה." נמצא כי בית הדין הארצי לעבודה אשר דן בסוגיא זו קבע עקרונית כי לשם הענות לבקשה על פי סעיף 108 לחוק סדר הדין הפלילי, לענין המצאת מסמכים ונתונים שמבקש נאשם לשם הוכחת טענת אכיפה בררנית החורגים מחומר החקירה, על הנאשם להוכיח תחילה תשתית ראייתית ברמה שתספיק להעברת נטל הראיה אל כתפי המאשימה ואז תתקבל הבקשה.

לאור האמור, בקשה מס' 14 נדחית.

אשר לבקשה מס' 15, מאחר שהמאשימה הותירה אותה לשיקול דעתי ולאור העובדה שהאישום המיוחס לנאשמים כולל את הפרת תנאי איכות הסביבה, אשר ייתכן בהחלט כי העדה שזימונה מבוקש תוכל לסייע בהוכחת הגנתם בנושא זה, אני נעתר לבקשה ומורה על זימונה של הגב' עדי שני כהן, מרכזת בכירה לרישוי עסקים במשרד להגנת הסביבה, מרח' הרצל 91 רמלה לעדות.

באישום זה עומדים הנאשמים לדין בעבירות של ניהול עסק ללא רשיון, הפרת תנאים ברשיון עסק, הפעלת תחנת מעבר לפסולת בנגוד לדרישות הדין, פינוי פסולת לאתר לא מורשה, ולגבי סבן הפרת אחריות של נושא משרה בתאגיד.

מה פשוט היה לומר בחקירותיו כי מעולם לא קיבל את התנאים של המשרד להגנת הסביבה? יתרה מכך, ביום 25.12.14 חודש לאחר ארועי האישום הראשון, שלח מנהל המחוז מר גיא סמט לסבן מכתב הזמנה לשימוע, בטענה כי מיתנהל עסק הדרוש רשיון לפי פריט 5.1א' כתחנת מעבר, ללא רשיון כדין ת/14ב'.

סבן עצמו במהלך חקירתו ת/16א' מציין: "כל הזמן עבדתי באותה מתכונת שבה אני עובד היום, והיו אצלי ביקורים של איכות הסביבה, מישטרה ירוקה, המינהל, מכבי אש, משנת 2005 ועד היום לא באו אליי בדרישות שהעסק שלי לא תקין ושאני עובד לא נכון..." (ע' 4 ש' 24 עד ע' 5 ש' 2).

...

מכל האמור לעיל עולה, כי בהתאם להלכת ע"פ (מחוזי נצ') 22160-04-17 קמארי שפורטה לעיל, עובר הנטל למאשימה להסביר מדוע הוגש כתב אישום נגד הנאשמים ולא הוגש כתב אישום בנוגע לאתרי פסולת אחרים שמצבם התחזוקתי פחות טוב.

עם זאת, כאשר עניין זה של אכיפה בררנית נלווה לשורה ארוכה של מחדלים ובעיות המעוררות ספק, נראה שאין מנוס מזיכוי הנאשמים מחמת הספק.

סיכומו של דבר במישור העובדתי נדחתה טענת הנאשמים.

כתב האישום הנאשם הורשע לאחר שמיעת הוכחות, בעבירה של ליכלוך והשלכת פסולת ברשות הרבים בנגוד לסעיף 2, ביחד עם 4 ו-13(ב) לחוק שמירת הניקיון, תשמ"ד – 1984 (להלן – "חוק שמירת הניקיון") ובעבירה של ניהול עסק להובלת פסולת ללא רישיון עסק כדין בנגוד לסעיפים 4 ו-14 לחוק רשוי עסקים, תשכ"ח – 1968 ביחד עם פריט 5.1(ב) לצוו רשוי עסקים (עסקים טעוני רשוי), תשע"ג – 2013.

על הערך החברתי שניפגע בעבירה על חוק רשוי עסקים עמד בית המשפט ברע"פ 4270/03 מדינת ישראל נ' תנובה מרכז שיתופי לשיווק ותוצרת חקלאית בישראל בע"מ (1.12.04): "מטרתו של החוק היא לשמור ולהגן על ערכים שונים הנתפשים בחברתנו כערכים חשובים, ולקיומם של ערכים אלה נכונים אנו לצמצם את חופש העיסוק על דרך הטלתן של הגבלות להפעלתו של "עסק". כך הוא הערך של שלום הציבור, כך הוא הערך של שמירה על בריאות הציבור ובטיחותו, כך הוא הערך של שמירה על איכות הסביבה ועל איכות החיים בכלל וכך הם הערכים האחרים המנויים, אחד אחד בשורה עורפית, בהוראת סעיף 1(א) שלחוק רשוי עסקים.

· ת"פ (באר שבע) 25264-04-21 מדינת ישראל נ' אלסייד (4.4.22): הנאשם הורשע, על פי הודאתו בבצוע עבירה של השלכת של פסולת ביניין בשטח פתוח ברשות הרבים, השלכה בודדת באמצעות משאית שבבעלותו, וזאת תוך הפרת תנאי רישיון העסק שברשותו.

...

בית המשפט המחוזי קיבל את ערעור המבקשת, ציין כי ראוי להטיל גם מאסרים מותנים, קבע כי המתחמים גבוהים יותר מאשר אלו שהציג בית משפט קמא – כך לדברי ערכאת הערעור: "סבורים אנו שהמתחמים המקובלים בפסיקה הרלוונטית גבוהים מאלה שהציב בית משפט קמא. בקביעת שיעורי הקנס, הבאנו אפוא בחשבון את מתחמי הענישה המקובלים בפסיקה כשמטרת הפסיקה היא להרתיע את הנאשמים מלהתייחס בהפקרות לאיכות הסביבה", לאחר שנלקח בחשבון שאחת המשאיות היתה תפוסה תקופה ארוכה, וכי אין זה דרכה של ערכאת הערעור למצות את הדין עם משיבים כשמתקבל ערעור המדינה על קולת העונש, הוטלו על המשיבים הקנסות הבאים: 60,000 ₪, 25,000 ₪ ו- 15,000 ₪ בהתאמה, הוגדלו ההתחייבויות ועל משיבים 2 ו-3 והוטלו מאסרים מותנים בני 3 חודשים למשך שנתיים.

לאור כל האמור, אני קובעת כי מתחם העונש ההולם לכלל העבירות שביצע הנאשם בנסיבות שבפני נע מקנס בסך 120,000 ₪ ועד לקנס בסך 300,000 ₪.

עונשו של הנאשם סיכומו של דבר, מצאתי לנכון ולמידתי להטיל על הנאשם את העונשים הבאים: קנס בסך של 160,000 ש"ח או 240 ימי מאסר תמורתו.