מבוא
הודעה בדבר איסור שימוש מינהלי ברכב (שמספרו 249-99-501) בת 30 יום הוטלה על ידי קצין מישטרה, בגין עבירה של נהיגה ללא מלווה בכך שבהיותו נהג חדש צעיר, שטרם מלאו לו 21, הסיע ברכב 3 נוסעים, ובמושב שלצדו לא ישב מלווה כהגדתו בפקודת התעבורה, בנגוד לסעיף 12א2 לפקודת התעבורה, התשכ"א- 1961 (להלן: "פקודת התעבורה").
לטענתו, הרכב משמש אותו לצורך פרנסתו שכן הוא בעל עסק לשיש והרכב מושא הבקשה הנו הרכב היחיד המשמש אותו מתוקף כך לניהול עסקיו.
בדברי ההסבר להצעת החוק הודגש הצורך באכיפה אפקטיבית, תוך שליחת מסר לפיו על בעלי הרכב ובכללם הורים להקפיד על האופן שבו ילדיהם נוהגים בו "רכב הנו כמו כלי נשק ומי שמוסר אותו לשימוש האחר צריך לוודא שמדובר באדם נורמאטיבי שאינו נוהג בפסילת רישיון או שיכרות וכדומה....השבתת רכבים תביא לכך שנהגים יהיו יותר מודעים לאופן נהיגתם והורים ובעלי רכבים יתנו יותר תשומת לב והקפדה לאופן בו ילדיהם או אנשים להם נימסר הרכב, נוהגים ברכבים" (הצעת חוק לתיקון פקודת התעבורה (השבתת רכב בשל עבירות חמורות), התשס"ד – 2004, ה"ח תשס"ד 63).
...
בית המשפט ציין כי דרישה זו אינה מופרזת, בהתחשב בעובדה שהמחוקק דורש מבעל הרכב לעשות "כל שביכולתו".
בנסיבות אלה, אני סבור כי המבקש לא עשת כל שביכולתו כדי למנוע את גישת בנו לרכב ואין דיי בטענה כי הוא רכש עבור בנו רכב בכדי ללמד על העדר הסכמתו לנהוג ברכבו.
בנסיבות אלה הגעתי למסקנה כי לא נפל פגם בשימוע והוא נעשה כדין.
כללו של דבר
לא מצאתי כי נפל פגם בהחלטת הקצין לאסור את השימוש ברכב לתקופה של 30 ימים ומשלא מצאתי כי קיימות נסיבות המצדיקות ביטול הודעת איסור השימוש או קיצור התקופה, אני מורה על דחיית הבקשה.
