באשר לשיקול שעניינו נסיבות הנוגעות להליכי המשפט עצמם, טענה המשיבה, כי בית המשפט, אשר נחשף לכל השתלשלות העניינים במהלך ניהול התיק, לא מצא לנכון למתוח ביקורת על היתנהלות התביעה, עובדה שיש בה כדי לתמוך בטענת המשיבה ולפיה, היא פעלה כל העת במקצועיות, בהגינות ותוך הפעלת שיקול דעת ראוי.
במסגרת זו יילקחו בחשבון, בין היתר, תוצאות ההליך על בריאות הנאשם, על התא המשפחתי ועל מצבו הכלכלי; ותנתן הדעת לסבל חריג ולעינוי דין חמור שבאו על הנאשם עקב ההליך (ראו עניין חמדאן, בעמ' 559; עניין שלומוב, סעיף 24 לפסק הדין).
בפסיקה נאמר זה מכבר כי השיקולים לעניין פיצוי או תשלום הוצאות עבור מעצר לפני משפט אינם זהים בהכרח לשיקולים לעניין פיצוי או תשלום הוצאות לאחר זכוי או ביטול כתב אישום (לעניין ההבחנה בין הפיצויים מכוח שני סעיפים אלה, ראו האמור ב"הילכת דבש", בעמ' 86-88).
...
בפניי בקשה בהתאם להוראת סעיף 80(א) לחוק העונשין, התשל"ז – 1977 (להלן: "חוק העונשין") ולפיה, עותר המבקש לחייב את המשיבה בגין הוצאות הגנתו ופיצוי בגין תקופת מעצרו ובכלל זה אובדן שכר בתקופת מעצרו ושהייתו בתנאים מגבילים, בסכום כולל של 1,123,097 ₪, בגין ההליך הפלילי אשר התנהל כנגדו במסגרת ת"פ 40615-12-09, של בית משפט זה.
לטענת המשיבה, דין הבקשה להידחות.
לאחר שבחנתי את טענות המבקש בהקשר זה, לא מצאתי מקום לפסוק תוספת של 50% על שכר הטרחה בהתאם לתקנות.
כך, גם לא מצאתי לקבל טענת המשיבה לשיהוי בהגשת הבקשה באופן המצדיק שלילת זכותו של המבקש לפיצוי או הפחתה מסכום הפיצוי המגיע לו. סבורני כי בנסיבות העניין ובשים לב להנמקות המצטברות שפורטו לעיל, אין בכך כדי לדחות הבקשה על הסף.
לאור כל האמור לעיל, אני מורה כי בגין פיצוי בעד מעצר והוצאות הגנתו, זכאי המבקש לפיצויים מאוצר המדינה לפי סעיף 80(א) לחוק העונשין בסכום כולל של 126,253 ₪.
